החיים של רובנו ממשיכים כסדרם. כולל חופשות בחו”ל וטרדות בריאות ופרנסה ושיחות על המצב וחדשות וארוחות שבת משפחתיות. עם המגנט הצהוב על הרכב והדגל עם הסמל במרפסת וסיכת החטופים על הצוואר או על הדש. והמועקה הזאת, האיומה, שלא מרפה. וחוסר היכולת לשמוח באמת – שמחה שלמה כזאת, מלאה, שמחה מכל הלב.
בניגוד למה שטוענים חברים מימין, לא מדובר במס שפתיים; לא מדובר בתבוסתנות או בשירות סמולני לחמאס. מה שהתחיל בטבח הבלתי נתפס ב־7 באוקטובר 2023 ונמשך כבר כמעט שנתיים, עדיין כאן – והוא מכאיב ומכביד יותר עם כל חייל שנופל, עם כל תמונה או סרטון של אחינו הנמקים בשבי, עם כל עדות של חייל או קצין על לילות טרופי שינה, עם כל סיפור של יתום, אחות שכולה, אב שכול או אלמנה.
עולם כמנהגו נוהג, אבל רובנו בתחושה שמשהו בנו השתנה. ערלות הלב של שרי הממשלה ושל העומד בראשה, האדישות נטולת האנושיות שהם מפגינים שוב ושוב מקרינות עלינו, מעצימות את הכאב. כאילו אם נכאב במקומם נגיע לסף הכאב שיחייב אותם – מקבלי ההחלטות – לעשות מעשה סוף־סוף. כאילו אם נכאב במקומם אולי יכאב לנו פחות.
ככל שהם מנותקים יותר ואדישים יותר, כך אנחנו מפנימים יותר שמה שחיבר אותנו כחברה, מה שעומד בבסיס קיומנו כאומה – מתפרק. וכשהבית מתפרק, מי יכול לענות על שאלה פשוטה כמו “מה נשמע?” בתשובה פשוטה.
ומי יכול לשמוח באמת מחגי תשרי המתקרבים, מהשנה שתתחדש עלינו ולא תוכל להיות טובה ולא תוכל להיות מתוקה, כש־48 אחינו עדיין שם, בעזה. כשעשרות משפחות יסבו לשולחן החג, אם בכלל, כשהן מרוסקות מדאגה, מותשות בחוסר אונים, מתחננות להשבת אהוביהן – ואין מי שישמע.
השמחה לא יכולה להיות מלאה ושלמה כל עוד הם שם, כל עוד חיילים ממשיכים להיפצע ולהיהרג במלחמה שאין הסכמה נחרצת על נחיצותה, על הימשכותה. זו לא רק השמחה. דבר אינו שלם עכשיו, כל עוד משקולת המועקה מונחת על החזה הקולקטיבי שלנו, יוצרת אצל רובנו קשיי נשימה.
התרעות פיקוד העורף