זעקי ארץ אהובה, כך שזעקתך תרעיד כאן כל פינה. יותר מ־700 ימים חלפו מאז אותו יום מר ונמהר ב־7 באוקטובר 2023. 700 ימים של חושך, דם, יזע, דמעות, שכול וחרדות. 700 ימים של מלחמה שלא די לה, מלחמה שהפכה בהינף יד מהכי מוצדקת להכי מושמצת, מלחמה שהציתה צונמי של אנטישמיות עולמית ושנאה פנימית כמוהן לא ידענו, לא חלמנו.
700 ימים כאלה כבר חלפו, ואלה שהביאו אותנו לאסון הנורא ביותר בתולדות המדינה, עדיין יושבים להם לבטח על מושבם הרך והנעים, עדיין קובעים ומחליטים: מי לשדה הקרב, ומי לישיבה, לבטלה, כמו אין כאן מלחמה. 700 ימים שרמסו כאן כל חלקה טובה שנבנתה וטופחה בעמל רב לאורך עשרות שנים – ביחסים הבינלאומיים, בכלכלה, בחברה, בחינוך, בבריאות, בחקלאות, בתחבורה, במה לא? – והכל באחריותה של ממשלת חידלון שהותירה שממה של עשייה. 700 ימים של מלחמה, ללא גיבוש החלטה על עתידה של רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, ועם הצהרות משיחיות הזויות שקירבו אותנו יותר מתמיד להקמת מדינה פלסטינית.
אבל בעיקר למדנו מ־700 הימים הנוראים הללו שטילים, מטוסים, רחפנים, מערכות מתוחכמות של אמצעי מעקב, אלקטרוניקה חכמה, טנקים מתקדמים ואפילו צוללות אינם ערובה לניצחון – גם לא על ארגון טרור שמנהל את מלחמתו מתחת לאדמה, באמצעות מנהרות. למדנו, או היה עלינו ללמוד, שלא תמיד מה שלא הולך בכוח, יילך ביותר כוח. ממדינה שנאבקת בארגוני טרור עשרות שנים היה מצופה להחליף דיסקט ולחשוב מחוץ לקופסה כדי למצוא דרך שונה, חכמה ויעילה למיגור הטרור.
המסקנה הראשונה והברורה ביותר מ־700 ויותר הימים האחרונים היא שלממשלה הזו אסור להמשיך לכהן אפילו יום אחד נוסף. לא רק בגלל המחדלים שלה עד 7 באוקטובר, אלא בעיקר בגלל תפקודה והתנהלותה מאז. זו ממשלה שדרדרה את המדינה למצב שבו ייקח שנים עד שפצעיה יגלידו.
התרעות פיקוד העורף