לפי הדיווחים הרשמיים של הרשות הפלסטינית, בפגישות חזר אבו מאזן על עמדותיו הידועות: דרישה להפסקת אש מיידית וקבועה ברצועת עזה, הכנסת סיוע הומניטרי ללא תנאים, שחרור חטופים ישראלים ואסירים פלסטיניים, ונסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה. הוא הדגיש כי עזה היא "חלק בלתי נפרד ממדינת פלסטין", והבהיר שחמאס לא יהיה חלק מהשלטון העתידי: עליו למסור את נשקו לרשות הפלסטינית.
עבאס הבטיח לרה"מ הבריטי כי הרש"פ "מתקדמת בתהליך רפורמות" : שינוי תכניות לימודים בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים, ביטול החוק הישן שהסדיר תשלומים למשפחות המחבלים, והכנות לבחירות לנשיאות ולפרלמנט בתוך שנה מתום המלחמה. לדבריו, "פלסטין שתקום תהיה מדינה מפורזת , שוחרת שלום, על בסיס חילופי שלטון בדרכים דמוקרטיות".
סטארמר, מצדו, חזר על מחויבותו להפסקת אש ולפתרון שתי המדינות כדרך היחידה לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שיבח את "מאמצי הרשות לקדם רפורמות" והדגיש את נחישות ממשלתו להכיר במדינה פלסטינית כבר לפני הוועידה הבינלאומית לשלום הצפויה להתכנס בניו יורק בהמשך החודש. שרת החוץ קופר נשאה מסרים דומים, תוך שימת דגש על דחיפות ההקלות ההומניטריות והצורך להפסיק את אלימות המתנחלים בשטחים.
הניגוד בין ביקורו של הרצוג לזה של אבו מאזן אינו יכול להיות ברור יותר. בעוד נשיא ישראל נתקל בביקורת חריפה והתנגדות פוליטית סביב הופעתו בלונדון, יו"ר הרשות מתקבל בבירה הבריטית בזרועות פתוחות, זוכה לחיבוק פוליטי מסטארמר ומקופר, ולסיקור אוהד בתקשורת הבריטית.
מבחינת בריטניה, נראה כי לונדון מבקשת להפוך לשחקן מרכזי במאמץ הדיפלומטי הבינלאומי, במיוחד לנוכח ההצהרה על כוונה להכיר במדינה פלסטינית. בצד הפלסטיני ממהרים להציג זאת כהישג מדיני אדיר, כ"תיקון לעוול היסטורי", בעוד בירושלים רואים במהלך הזה המשך למגמת הלחץ המדיני על ישראל.
הביקורים הצמודים – של הרצוג ושל אבו מאזן – ממחישים היטב את המציאות המדינית הנוכחית: בעוד ישראל מצויה במגננה מול לחץ בינלאומי גובר, הרשות הפלסטינית מצליחה לרכוב על גל התמיכה, להציג תכניות רפורמה ולשכנע את לונדון (ואולי גם בירות נוספות) שהיא "הכתובת היחידה" לעתיד עזה.
התרעות פיקוד העורף