לקראת סוף ההפגנה השתנה הנוף. במקום מאות האנשים נושאי הכרזות והדגלים שעמדו מול הבמה, ניצבו שורות־שורות של כיסאות, שעליהם ישב קהל שהיה מורכב ברובו מחובשי כיפות ושביסים צבעוניים, אוחזים סידורי סליחות, שבאו לתפילה המשלבת תפילה להחזרת החטופים ותפילת סליחות.
זו הייתה חוויה מרגשת במיוחד. כולם ביחד בשירת מזמורי הסליחות, משולבים במנגינות מוכרות לכולם, בנוסח מעורב, חלקן בנוסח ספרד וחלקן בנוסח אשכנז, בליווי תקיעות שופר מרטיטות לב, חצוצרה וקלידים, וחזן עם קול נפלא. תפילות שחדרו ללב של כל מי שנכח במקום, באירוע המרגש שבו ישבו גברים ונשים והתפללו, ללא הפרדה, ללא ריב, ללא מדון, והראו לכולם עד כמה זה יפה ועד כמה אפשרי.
הייתה לי תחושת איחוד עם העם שלי, תחושת גורל אחד, תרבות אחת, אסון משותף שנוגע בנימי ליבו של כל אחד ואחת. תחושה שמאשרת לך שוב ושוב שאתה יהודי, שאתה ישראלי, ושאנחנו עם אחד חזק ויציב. ישבתי שם כאשר הלב שלי מלא בכאב גדול, אבל גם בתחושת אחדות ותקווה. הפיוטים והתחינות נשמעו לי אחרת כשהם עלו מפיותיהם ומלבבותיהם של הנוכחים. החיבור בין מסורת עתיקה למציאות עכשווית כואבת יצר אצלי רגע נדיר שבו רוח, אמונה שהחטופים ישובו וסולידריות התמזגו לחוויה מרגשת עד דמעות.
אינני אדם דתי. אני מגדיר את עצמי יהודי וישראלי, כאשר תחושת היהדות ותחושת הישראליות שזורות זו בזו. תחושה זו התעצמה בסיום הערב, כאשר לאחר הסליחות והתפילות לשלום החיילים ולהחלמת הפצועים - נשמעה תקיעת השופר ברחבי הכיכר ולאחריה שירת "התקווה". מעולם לא ריגש אותי ההמנון הלאומי כמו בפעם הזו, כאשר שרתי אותו עם קהל רב וחשתי תקווה אמיתית בליבי. שבעי אסונות אנחנו, והנה שנה חדשה עומדת בפתח. מי ייתן ותהיה זו שנה של בשורות טובות ופתח לעתיד טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף