שנת תשפ"ו כבר חצתה השבוע את סף הדלת והחליפה את תשפ"ה העייפה והסחוטה, שלא בהכרח נתגעגע אליה. ואנחנו? מייחלים שתשפ"ו תאיר לנו פנים, כי זו דרכנו, זאת אמונתנו האנושית, היהודית והאישית. הרי הבטחנו לעצמנו תמיד "יהיה טוב", אז יאללה – שיגיע.
שנתיים רעות עברו עלינו, המקפידים יגידו כבר שלוש. מראשית ההפיכה המשטרית והניסיונות לייצר פה בישראל שלטון יחיד, לא אוטרקי, אלא אוטוקרטי. ובינינו, אנחנו לא רחוקים משם. מאבקי הכוח שהחלו מיד אחרי מערכת הבחירות האחרונה זימנו לישראל את הגרועה בממשלותיה. אפשר לספור את חטאיה אחד לאחד, בהרכבה, במדיניותה, בהחלטותיה. כבר איני יודע מה גרוע יותר.
אזרח בישראל נקרא לחקירת משטרה. הוא מגיע, בדרך כלל רועד, מזיע. לא נעים, אבל זה החוק, וזה הסדר הציבורי, ובלעדיו לא רק שתהיה מהומה, אלא יהיה מאומה. השרה גולן מתגרה בחוק ובנציגיו ועושה דין לעצמה, מחליטה לבוא או לא, ורומסת בדרכה את המשטרה ואת היועצת המשפטית לממשלה.
הכיכרות מלאות במפגינים, אנשים מבלים את לילותיהם במחאות בכבישים, ובחברה הערבית־ישראלית משתוללת מלחמת אחים, נורים ויורים. זהו שיא עולמי, שלילי, אחד שאי אפשר להתחרות בו.
בשבוע שעבר הטיף ראש הממשלה למשק אוטרקי. ככה? פשוט? מדינה שכל חייה חתרה להשתלב עם מדינות העולם - בארגונים בינלאומיים, בארגוני החברה האזרחית, במדע, בתרבות, בספורט - בבת אחת בועטת בכל ומוותרת? מסתגרת בתוכה ומאמינה כי היא יכולה לעשות הכל בעצמה? איזו שטות! הרי אפילו את החימוש שאנו זקוקים לו מאוד לא נוכל לייצר לבד, כי את חומרי הגלם אנחנו מייבאים מחו"ל.
לא לשווא בנינו קשרים עם מדינות רחוקות, טיפחנו מערכות יחסים וזכינו לאהדה ולהערכה. הבאנו בשורות מדעיות וטכנולוגיות לעולם כולו והוכחנו שאנחנו לא רק מקבלים – אלא גם נותנים, והרבה. אז עכשיו נוותר על הכל? מדינה קטנה, 10 מיליון בסך הכל, בשטח זעיר שאינו יכול אפילו להכיל את שמה על המפה – לא תוכל להתקיים לבדה. זאת תמונת המצב כרגע, והיא אכן עגומה. אבל עלינו לצאת ממנה לעבר העתיד, בקריאה מלאת תקווה ועידוד.
השלום אינו חלום
לעומת מה שהראש מכתיב לנו בהיגיון ובשכל, הלב, כלומר הרגש, מסרב להתייאש. אנחנו עם ותיק בהיסטוריה האנושית, עם ששרד את כל האימפריות ואת כל העמים שעלו וירדו, ואנחנו נשארנו, נפלנו וקמנו, נרדפנו והתאוששנו. חייבים לזכור את ההיסטוריה הזו, כי היא מקור הכוח שלנו. היא מלמדת אותנו כי לכל דבר רע יש סוף, וכי אחרי הסבל באה הגאולה, ולאחר הנפילה באה עלייה.
אלו אינם רק חוקי הטבע, "החיטה צומחת שוב", אלא דפוס ההישרדות של העם היהודי בדורות הקודמים ובדור שלנו. עם שקם בכל עת ומתחיל ללכת. בונה מדינה מפוארת, מגשים חלום של דורות על מדינתו העצמאית, מביס את אויביו, ומזמין את כל בניו ובנותיו ממרחקים להצטרף אליו. התקווה היא המנוע שהניע אותנו תמיד. התקווה הובילה אותנו בכל עת ובכל מצב.
רבים התייאשו פה בשנה האחרונה. המספרים שפורסמו בשבועות האחרונים מלמדים כי מה שלחשנו מפה לאוזן מתכנס למציאות קשה וכואבת. ישראלים עוזבים. לא העלייה שהתכווצה, ולא הילודה שקטנה, יחזירו אותם. הם ינסו לחיות במקום אחר, ורק אם נציע להם שוב את החלום, את התקווה, את החיים - הם ישובו הביתה. אנחנו חייבים את זה להם וחייבים את זה לעצמנו.
בעוטף עזה רוב התושבים כבר חזרו. גם הם, למרות 7 באוקטובר, אינם רוצים לאבד את התקווה. אנשים טובים עוטפים את משפחות החטופים וזועקים יחד בכיכרות כי מחר יבוא יום חדש והחטופים יחזרו הביתה, כולם.
בכל הזדמנות שהיא ובכל אמצעי התקשורת בני המשפחות מפצירים ביקיריהם שבמנהרות שימשיכו להאמין, שלא יאבדו תקווה. זו התקווה שמאפשרת להם להתקיים בתנאים תת־אנושיים, ללא מזון, ללא מים, אבל מתוך אמונה כי מחר הם ישובו.
בתפילת שמונה־עשרה אנחנו מדברים על תקווה. ב"קדיש" אנו מבקשים "עשה שלום עלינו ועל כל ישראל", והרפורמים מוסיפים, ובצדק, "על כל באי עולם". וכמובן ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה", הוא החזון שלנו לימים שיבואו.
לכן התקווה אינה רק שאיפה ורצון אידיאליים, אלא היא משימה מעשית, אמיתית, בת קיום. עכשיו, בימיה הראשונים של השנה החדשה, נתחייב לפעולה, להביא את השלום, לקיים את החלום, להחזיר את ישראל למסלול. אנחנו נביא את היום. שנה טובה וחתימה טובה.
התרעות פיקוד העורף