ב־7 באוקטובר, צה"ל ושב"כ כשלו באופן חסר תקדים. מחדל זה לא נבע רק מחוסר מודיעין, שהרי עד האירוע הטרגי הזה המודיעין פעל והוכיח יכולות ייחודיות. מצערת הקונספציה שאותה פיתח נתניהו, זו המבוססת על "הפרד ומשול" ובעיקר על המחשבה שניתן לקנות שקט באמצעות כסף. הוא ועושי דברו חשבו שחמאס לעולם לא יעז לחצות את הגדר ולתקוף בהמונים את שטח ישראל. זו טעות אסטרטגית בסיסית, שהובילה לשאננות המנהיגות ובעיקר לחוסר ראייה מקיפה ועתידית.
אך לעומת הדרג המדיני, מה קרה לדרג הביטחוני? האם הוא נרדם בשמירה? האם ראשיו סמכו זה על זה? האם התעלמו, מתוך יהירות, מההתרעות השונות, גם אם לא היו תמיד נחרצות?
סברה נוספת שיכולה להסביר את המחדל היא ביטחון עצמי מופרז. מאז הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים, היהירות שולטת בחלק ניכר מהעם. אין כמונו, אין ככוחנו. היא פלשה לכל שטחי חיינו ומתבטאת ברחבי הארץ ומחוץ לה. היא הפכה לסטיגמה של החברה הישראלית.
מדינת ישראל, שבעבר נהנתה מהערצה בכל פעם שביצעה מבצע נקודתי הרואי, מנודה היום. המלחמה בעזה, שבתחילתה הייתה צודקת ואף הכרחית בעיני רוב העם ובעיני חלק ניכר ממנהיגי העולם הנאור, מולידה כיום זעם שמעורר גם אנטישמיות ברחבי העולם. נתניהו ועושי דברו מתעלמים ממציאות זו. אחיזתם בשלטון קודמת לכל. היא גוברת אפילו על הרצון בשחרור החטופים.
הערכים הבסיסיים שאפיינו את עם ישראל נשכחו, ובראשם מצוות פדיון שבויים. בתלמוד הבבלי נאמר: "כָּל הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הִצִּיל עוֹלָם מָלֵא". ציווי זה הפך לאמירה סתמית. אם אחרון החטופים החיים לא יוחזר למשפחתו, ואחרון החטופים החללים לא יובא לקבורה באדמת ישראל, התנהגות חברי הקואליציה בשנתיים האחרונות תיזכר לדיראון עולם.
לעוצמה הצבאית יש חשיבות עליונה, הן בהגנה והן במניעת התעצמות מאיימת של האויבים, אך הפעלתה ללא אסטרטגיה ותכנון ליום שאחרי עלולה להביא להסתבכות ארוכת שנים. חוששני שהמבצעים ההרואיים והייחודיים שכוחות הביטחון ביצעו ברחבי המזרח התיכון ובאיראן, כמו גם ההתרברבות של נתניהו, מעצימים את היוהרה בקרב מעריציו ובקרב הלאומנים־פשיסטים בממשלתו. מלחמה שאינה מסתיימת בהסכם שלום, או לפחות בהפסקת אש לזמן ארוך ביותר, אינה מביאה ניצחון לאף אחד מהצדדים.
התרעות פיקוד העורף