בשנת 1998 יצר סטיבן ספילברג את הסרט הידוע "להציל את טוראי ראיין". בסרט מסופר על יחידת לוחמים אמריקאים במלחמת העולם השנייה, שנשלחת אחרי הפלישה לנורמנדי בשנת 1944 להציל טוראי בשם ג'יימס פרנסיס ראיין, שנלחם בעומק החזית. שלושת אחיו של ראיין נהרגו קודם לכן בקרבות, ויחידת הלוחמים בפיקודו של סרן ג'ון מילר נשלחת לאתרו כדי להשיבו למשפחתו בארה"ב (המקרה מבוסס על סיפורה של משפחת נילנד האמריקאית, שבנה פרד חולץ מהחזית באופן דומה).
לאחר קרבות ותלאות מגיעה היחידה לקו הקדמי בחזית, מאתרת את טוראי ראיין, אך נשארת לתגבר את הכוח האמריקאי שם למול התקפת הנגד הגרמנית. בקרב שמתפתח נהרגים מרבית לוחמי היחידה, לרבות המפקד סרן מילר, אולם הם מצליחים לשמור על טוראי ראיין בחיים. מילותיו האחרונות של סרן מילר הגוסס לטוראי ראיין היו: "תרוויח את זה, ראיין; תצדיק את זה!".
סצינת הסיום המרגשת של הסרט מראה את ראיין 50 שנה לאחר מכן עולה עם משפחתו לקברו של סרן מילר בבית הקברות בנורמנדי. מול מצבתו של סרן מילר, הוא פונה לאשתו ומבקש ממנה: "אמרי לי שחייתי חיים ראויים, שהייתי אדם הגון". לא היה לו ספק מה פירושם של חיים ראויים: לחיות בהגינות – בהתייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות או מצוקות.
מלחמת חרבות ברזל הקשה שעברנו בשנתיים האחרונות הייתה משופעת בגילויי גבורה והקרבה של לוחמינו, ובזכותם גם הושג הניצחון בקרב. לצערנו, רבים שילמו על ניצחון זה בחייהם או בשלמות גופם ונפשם. אחד הלוחמים הללו היה רס"ן איתמר לוי פרידמן ז"ל, קצין לוט"ר אילת, שנפל בקרב בעזה בעת שירותו במילואים. איתמר ז"ל היה גם מורה בבית הספר באילת, ומתוך הלחימה הוא כתב לתלמידיו מכתב ובו מסר חשוב שרצה להעביר להם: "היו ראויים למחיר שאותו אנחנו משלמים. דאגו שתהיה לנו חברה חזקה, מאוחדת, שבה מכבדים אחד את השני, שבה לכל אחד יש מקום".
מסר זה הפך לצערנו לצוואתו הרוחנית. המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק טבע את הביטוי "ובמותם ציוו לנו את החיים", לאמור – בזכותם אנו חיים. אבל לביטוי זה יש גם משמעות נוספת: לא רק את החיים ציוו לנו, כי אם גם את דרך החיים – הדרך שבה נחיה את חיינו. לא בשל דברים של מה בכך הוקרבו החיים, כי אם בשל ערכים השקולים כנגדם והמסמלים את תמציתם. עיקרם: הערבות ההדדית ואחוות העם, שבשמן הלוחמים יצאו ונלחמו ושאותן הם מורישים לנו במותם.
האם באופן התנהלותנו היום אנחנו מגשימים את צוואתם? האם אנו חיים כאן חיים ראויים והוגנים? מדד ההגינות שפיתח המרכז לקידום ההגינות בישראל, ושנבחן מעת לעת באמצעות סקרים שעורך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה על מדגם ארצי מייצג של הציבור בישראל (ושפורסמו בשנים האחרונות ב"מעריב"), מצביע שוב ושוב על ליקויים חמורים ביותר באופן אימוצה של ההגינות על ידי החברה ועל ידי הממשלה בישראל.
מה חשים גיבורינו, במקום שבתם במרומים, כשהם מביטים עלינו ושואלים: האם למען חברה וממשל כאלה נלחמנו? טקסי הזיכרון הרבים, האנדרטאות המוקמות בכל רחבי הארץ והנאומים הנמלצים של אישי הציבור - אין די בהם כדי להחליף את המבחן הפשוט המאפשר מענה לשאלה זו: האם אנחנו, שממשיכים לחיות בזכותם, נוהגים ביומיום ביחסנו לזולת על פי ערך ההגינות – אותו ערך שמבטיח חברה המאופיינת בסולידריות, בסובלנות, בשותפות גורל ובערבות הדדית? אותו הערך המבטיח התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות?
ישאל עצמו מהיום כל אזרח במדינת ישראל, כמין מדד הגינות אישי, האם הוא חי באופן הראוי להקרבתם? אם נעשה זאת, נקדש בכך גם את זכרם וגם את מורשתם של הנופלים, ברוח הביטוי של ביאליק - "ובמותם ציוו לנו את החיים".
אמרה ידועה גורסת כי יותר משקיבלנו את העולם בירושה מהורינו, קיבלנו אותו בהשאלה מילדינו. במדינת ישראל נכון לומר שאת המדינה קיבלנו בירושה גם מילדינו: הם נלחמו ומסרו נפשם למעננו, ובכך השאירו לנו את סוד הקיום ואת קוד התפעול של המדינה שלנו: היו ראויים!
התרעות פיקוד העורף