אין כאן שותפות אידיאולוגית, אפילו לא מינימלית. מה יש כאן? התיישבות נוחה על ברז השפע הציבורי, תוך הפגנת בוז מוחלט לערכים שהקימו את המוסד הזה מלכתחילה. ה”ציונות” של דרעי וגפני אינה עוסקת בהתיישבות, בעלייה או בחיזוק הקשר עם התפוצות, אלא ב”סידור” מקורבים על חשבון הציבור, שאת המפעל הציוני שלו הם מתעבים, אך מכספו הם ניזונים בשמחה.
הציניות הזו אינה נשארת במסדרונות הממוזגים, היא מחלחלת מטה, לרחובות, והופכת לאסטרטגיה פוליטית. אותה הנהגה ששולחת את בניה להתיישב על הקופה הציבורית היא זו ששולחת את בוחריה לרחובות תחת הסיסמה “נמות ולא נתגייס”, באותו ההיגיון בדיוק: המדינה הישראלית היא ישות חיצונית שיש לחלוב אותה, אך אין ליטול חלק בחובותיה. הזכויות והתקציבים הם שלנו, והחובה להגן על המדינה בחיי אדם היא רק שלכם, הפראיירים הציונים.
השילוב הזה, של חלוקת ג’ובים בצמרת והסתה להשתמטות המונית בתחתית, פירק ומפרק את החוזה החברתי הישראלי. לא ניתן לקיים מדינה לאורך זמן כשמגזר שלם, כמעט, מתנהל כקבוצת אינטרס הדורשת הכל ואינה נותנת דבר בתמורה, בעוד מגזר אחר נושא לבדו בנטל הדם והכלכלה.
המינויים במוסדות ההסתדרות הציונית אינם שוליים. הם הסימפטום הבהיר ביותר למחלה המאיימת לפרק אותנו מבפנים, אובדן הסולידריות והערבות ההדדית שעליהן קמה המדינה.
התרעות פיקוד העורף