שום דבר שהוא עושה או אומר לא מחזיק יותר מבועת סבון. ובעוד הבועה מסתחררת באוויר ופוקעת - כבר יצאה לדרכה, ברוכה הבאה, הבועה הבאה. זהו פס הייצור בסרט הנע מאסון לאסון. ועדיין, האיש הזה מוביל בכל הסקרים בהתאמה להנהגת המדינה.
האבסורד הגדול בעולם הכאוטי שלנו הוא שאפילו שונאיו חשים סוג של ביטחון בעצם קיומו של השטן הנוכחי כחלק מעולמם המסוכסך. זו לא סתירה גדולה כל כך כמו שנדמה. היציבות של שנואי נפשנו חרף הפחד מפניהם היא סוג של יציבות. מעוותת, אבל מובהקת.
לכאורה בחירות היום הן אינטרס של האגף הדמוקרטי־ליברלי. למעשה, ויסלח לי אלוהים שאני לא מכיר אותו, זה אמור להיות גם האינטרס הליכודי. הקרבות הפנימיים על פירורי שלטון מעורבים בשחיתויות בכל מקום שרגל ליכודית דורכת בו. הם עשויים לפוצץ את בועת המוגלה, ופריימריז ובחירות אמורים להיות אינטרס ליכודי כל עוד החבילה הקואליציונית לא התפרקה.
שאלה נוספת היא האם אפקט הביצועים העלובים של הממשלה והסיכום העגום של מלחמות ישראל הנוכחיות יעבדו על אותם שוליים רכים שיחרגו מהצבעת הבטון וישברו את תיקו הגושים. לא נוקאאוט, אלא קרב על נקודות, שבו ארגון פשע שיצא משליטה יורה לכל הכיוונים, כולל בנגמ"ש שלו, מול תנועת מחאה ומפלגות אופוזיציה שעדיין לא התאפסו על מנוף ארכימדי אחד.
התהייה היא אם אנחנו בתקופת המתנה להצטברות מסה קריטית שתהפוך למרד רחובות ותקריס את הממשלה, או לגשר אחד יותר מדי שיוביל לדיקטטורה דתית. כזה שירים התנגדות חוצת מפלגות וטריגר שיפוצץ את הסבלנות הפוקעת של הציבור. כולל מראית עין של כאוס והדלפות אנטי־ממשלתיות, שיעניקו למחאה, בהיעדר מנהיג, לוגו אופוזיציוני אחיד.
להבדיל מהצגות ההיאבקות האמריקאיות, ששם אין רגע אדרנליני דל, בישראל יש קרבות אמיתיים שמחייבים הכרעה אמיתית. בצד ההצגה החיצונית, הנזעמת והנחרצת של מחאת האופוזיציה נגד הממשלה, מתנהל במקביל קמפיין מכונת הזמן הנצחי. מסז' יומיומי, מזמוז שבועי ומפוהק של סעיפים סתומים. סוג של הרפיה קולקטיבית שמרפה את ערנות הציבור, כמו בנושא השוויון בנטל.
זה קורה בעיקר על רקע הפסקת הלחימה. כאילו אין הבדל בין מי שמקריב את חייו לבין מי שמקריבים אותו. ועדיין אין בחוק המסתמן פוטנציאל אמיתי של הכרעת בחירות. בחיים האמיתיים של ניהול מדיני שפוי, צה"ל לא זקוק לחרדים כדי להבטיח ביטחון לאומי. אלא אם כן הממשלה דורשת ביטחון לאומי מקסימלי כדי לתחזק כמה זירות לחימה לטובת תחזוקת הקואליציה ומילוט ראשה ממשפט.
מול סיטואציה מטורפת מעין זו, דורש צה"ל חוק גיוס לכל. הן מבחינת צורך אמיתי והן מבחינה פוליטית, כדי להכריח את הממשלה להחליט. גם מול צה"ל מבצעת הממשלה להטוטי ניסוח ושאר פעלולים שימנעו את הפיכת חוק הגיוס לטריגר אחיד של צה"ל והמחאה להפלת הממשלה.
כל גוני הרשעות
כך גם אירועי ההתעללות בסגנון חמאס בפלסטיני בשדה תימן וההתעללות בסגנון מכונת הרעל בפצ"רית. הניסיון של הממשלה והימין "להכיל" את ההתעללות במסגרת "המלחמה על הקיום היהודי" סוכל עקב הדלפת הסרטון, שנועדה לבלום קמפיין ימין שהפך סוהרים סדיסטים לגיבורים, ואת משפטם - לזדון שמאלני נגד הממשלה.
כדי "להוכיח" לציבור שהאירועים נחקרו כדין והאשמת המתעללים מבוססת על עובדות, הדליפה הפצ"רית סרטון שמוכיח את הזוועה ושלל ראיות שמחזקות את התביעה. זהו אקט שנבע מאינטרס לאומי נקי מול קמפיין ההשחרה שמאיים על קיום המשפט, ובצל הכוונות להתפרעות במהלכו. ההדלפה עוררה סערה צדקנית, שמטרתה להפוך את המדליפה למנוף שיבטל את המשפט. כמו כל פוטנציאל למחאה, גם זו תתפוגג במהלך המשפט.
האם יש אופציה לאחד את המחנה הדמוקרטי בדרישה לוועדת חקירה ממלכתית בטמפרטורת רתיחה? לכאורה "קול דמי אחיך צועקים מן האדמה", מה שמחזק את התביעה לוועדת חקירה ממלכתית באחריות נשיא בית המשפט. הכיוון המסתמן הוא מסיבת התה של "עליזה בארץ הפלאות" בכיכוב הכובען המטורף, הארנבת על סטרואידים והמנמנם הסדרתי.
או אולי הקש שעשוי לשבור את אדישות המחאה הוא אותה תצוגה מבהילה של כל גוני הרשעות, הזדון והנבזות באגף הציני משיחי־לאומני בפרשת הפצ"רית. איך דרך לחיות עם העליבות הזו בהסכמה. קנטוניזציה (גירושים בהסכמה) עכשיו.
מה שבטוח הוא שהחזית האמיתית של הממשלה היא חזית הפנים, ומי ששולטים בה הם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. מדיניות החוץ והביטחון שנשלטה בעבר על ידי נתניהו, עברה לניהול אמריקאי, ושני אלה מנהלים את חיי היומיום של מדינת ישראל. אין ביניהם הבדל של ממש. אצל בן גביר זו בהמיות אותנטית שמובילה לאכזריות, ואצל הסמוטריצ'ים זו אכזריות מנומקת שמובילה לבהמיות.
וזה החלק המטריד במצבנו בין פחי הזבל והנפש. ההזדקקות לחוה אלברשטיין (אישה חכמה מתוקה־מרירה) כדי לבנות טיעון שהוא לא ייאוש גמור.
התרעות פיקוד העורף