במעמד צד אחד
בעבר, היו גם ראש הממשלה ופוליטיקאים בכירים מהימין משתתפים בטקס בהר הרצל ועוברים ממנו למליאת הכנסת, אבל זה דעך. בימין טענו שהביקורת שנשמעת במהלך הטקס בהר הרצל מקשה עליהם והסתפקו בהשתתפות בטקס בכנסת.
השנה נקבע כי הטקס בכנסת יחל בדיוק ב־5 בערב. כך תוזמן גם הטקס בהר הרצל. משפחת רבין, נשיא המדינה, הקרואים, חברי סגל א', הדיפלומטים הזרים, הגיעו בדיוק בזמן מההר למליאה. באותו יום התקיים בכנסת גם דיון בהצעת אי־אמון שהגישה האופוזיציה.
אבל זה לא מה שקרה. דוברי האופוזיציה (ח"כים וראשי מפלגות האופוזיציה) צמצמו וסיימו אחרי 40 דקות. בהצבעות אי־אמון האופוזיציה מוגבלת בזמן שסוכם מראש, מלכתחילה. אמסלם? לאמסלם חוקים משלו. הוא המשיך גם אחרי חמש בערב, גם אחרי חמש ועשרה, בואכה חמש ועשרים. המשיב בשם הממשלה לא מוגבל בזמן וכנראה גם לא בכללי הנימוס.
בכל הזמן הזה המתין נשיא המדינה בכניסה למליאה. הנשיא לא יכול להכנס באמצע דיון פוליטי. כשהנשיא נכנס, מושמעת תרועת הנשיא, וכל הנוכחים מכבדים את כניסתו בקימה. מאותו רגע, מתחיל טקס האזכרה לרבין.
בשלב מסוים, מתישהו בין חמש ועשרה לחמש ועשרים, קמה ח"כ בן ארי וניגשה למושב היו"ר כדי לנסות לסיים את הסאגה ולגדוע את המבוכה. "די, מספיק", היא אמרה, "ביקשתם מאיתנו לצמצם, צמצמנו, המשפחה כאן, כל הח"כים של האופוזיציה הגיעו, סגל א' כאן, תכבדו את האירוע, תורידו אותו כבר מהדוכן". לאף אחד לא היה אומץ לעשות את זה. בסוף הוא ירד לבד.
לטקס הזיכרון לראש הממשלה רבין, במלאת 30 לרציחתו בידי מתנקש שטוף שנאה מחוגי הימין, הגיעו כ־13 חברי קואליציה. מתוך 68. ראש ממשלת ישראל הנוכחי, האיש שהוביל את מסע ההסתה המחריד שהסתיים ברצח, לא טרח להגיע. כנראה היה עסוק.
"כל השנים הם היו אומרים שבהר הרצל לא מתייחסים אליהם יפה, אז הם מסתפקים בהגעה רק לטקס בכנסת", אמר לי השבוע גורם ממלכתי שהשתתף בטקס, "עכשיו גם זה לא. הגיעו בקושי כחמישית מהח"כים והשרים של הקואליציה, חלק מהם עזבו באמצע".
העניין הוא שרצח רבין הפך ליום חג בחוגי מכונת הרעל, ההולכים ומתרחבים. ביום הזיכרון הרשמי, השבוע, מלאו קבוצות הוואטסאפ ועמודי הפייסבוק של המכונה בצהלולים לנוכח האזכרה. "יום של מנגל", כתב מישהו, "רק צריך להוסיף לו רבע שפם", הוסיף אחר, "יגאל עמיר זכאי" וגם שאיפה שהתאריך ייקבע כיום חג לאומי. מי יודע, אולי את יום השנה ה־40 לרצח יציינו בכלל כיום ההקרבה הלאומי לכבודו הקדוש יגאל עמיר.
אין עלילה ואין דם
הפצ"רית כשלה (לכאורה) כישלון חמור, היא כנראה ביצעה עבירת שיבוש חמורה (לכאורה) ושיקרה לבג"ץ, והיא צריכה לשלם על זה, אבל לא בחייה. ממש לא בחייה. היא אם לשלושה ילדים, שירתה את המדינה עשרות שנים, היא לא רצחה ולא אנסה, היא גיבתה את צה"ל לאורך השנתיים הכי קשות לגיבוי אי פעם, ובסופו של דבר עשתה מה שעשתה כדי להגן על אנשיה ועל שלטון החוק. נכון, הדרך לגיהינום רצופה כוונות מצוינות, וזה כנראה הסיפור גם הפעם, היא גרמה נזק כבד לאמון הציבור במערכת, אבל זה ממש לא צריך להביא למותה.
גם אני חשתי מחנק בגרון וחרטה על כמה דברים חריפים מדי שאמרתי בעניינה. זה טבעי. כולנו הורדנו טון או שניים לשלוש שעות. האווירה הכללית הייתה של תוגה. היינו עצובים. זה מעציב. רק בערוצי הרעל וערוגות הארס הביביסטיות החגיגה נמשכה במלוא עוזה. הפצ"רית התאבדה? סיבה למסיבה ויאללה, בואו נעבור ליועמ"שית ונתלה גם אותה בכיכר העיר.
את הפירוק הפנימי שלנו, את השיסוי שלנו איש באחיו, הוא עולל בכוונה תחילה. זה הצליח לו מעל המשוער. חבל שבשאר התחומים לא הצליח ככה. אם רמת ההצלחה הזו הייתה עוברת גם לכלכלה, למשל, התל"ג שלנו היה עובר את התל"ג האמריקאי. אם זה היה ממומש בביטחון, חמאס היו מתגיירים וחיזבאללה היו מצטרפים לצופי בני עקיבא. למרבה הצער, את ההצלחה המדהימה הזו הוא נחל דווקא נגד בני עמו.
אף אחד מאיתנו - לא כותב השורות האלה ולא אף אחד מהאופוזיציה - לא יעלה על דעתו שנתניהו עשה את זה בכוונת מכוון. להפך. נתניהו, שהגדיר את עצמו "שומר ביטחון ישראל" והודיע אין־ספור פעמים ש"אצלי זה לא יקרה" ו"עכשיו זו המשמרת שלי" ו"אני האחראי העליון בנושאי ביטחון", נתפס כאן במערומיו, ולו היה יכול היה עושה הכל הפוך כדי למנוע את האסון.
כן, בדיוק כפי שהתיאוריה שלפיה השב"כ רצח את רבין קנתה לה אחיזה ופרצה משולי ההזיה למרכז הבמה.
הם מתנפלים על כל זיז, על כל בליטה, על כל מה שלא זורם עם ההוויה הביביסטית, עם מקלות ואבנים. אלוף נועם תיבון לא ירד להילחם בעוטף ולהציל את משפחתו ולא חילץ תושבים, אלוף ישראל זיו ביים את לחימתו באותו יום, וכמובן שגם יאיר גולן המציא את לחימתו באותו יום. וכך הם לוקחים את סיפור הדלפת הסרטון משדה תימן בידי הפצ"רית ואנשיה והופכים אותו ל"עלילת דם נגד חיילי צה"ל".
ייאמר כאן מיד: אין עלילה ואין דם. לפרקליטות הצבאית הובא סרטון ובו 15 דקות מחרידות, שמתעדות התעללות לכאורה שעבר עציר כפות על ידי חמישה סוהרים מכוח 100. אין בעולם פצ"ר שיכול להתעלם מאירוע כזה ולא להורות על פתיחה בחקירה.
אלא שאז פרצה מהומת אלוהים, שהיא האירוע החמור באמת של הפרשה: המון מוסת, חלקו חמוש, חלקו רעול פנים, צר על שני בסיסים צבאיים, פרץ לתוכם והכה את כל מי שנקרה על דרכו. בהמון הזה היו גם חברי כנסת.
גל עכור של איומים ואלימות גבה מול שומרי ואוכפי החוק מהפרקליטות, מצה"ל, מהמשטרה הצבאית, מבתי הדין הצבאיים. מול הטענות על "תפירת התיק", הפצ"רית החליטה שהציבור צריך לראות את הסרטון כדי להבין שאף אחד לא תופר תיק ללוחמי צה"ל.
מכאן ואילך, היא רק עשתה שגיאות. כנראה פליליות ומביכות עד מאוד. יש דרכים להדליף, יש דרכים להוציא חומר, כולם מדליפים כל הזמן מכל מקום, כולל ישיבות קבינט ופורומים סודיים עוד יותר. צריך לדעת איך לעשות את זה, וצריך לחשוב לפני שעושים את זה, וצריך לעשות את זה בסמכות וברשות, ואחרי שעושים את זה, צריך להשתדל לעמוד מאחורי זה ולא לשקר או לשבש הליכים.
עצם המחשבה הזו מעורר קבס. זה חולני. אבל זו המציאות. אני נאלץ לשמוע כל בוקר שאני מעליל על חיילי צה"ל, רק כי אני חושב שלא הייתה שום דרך לא לפתוח בחקירת המקרה בשדה תימן, ואני גם יודע שהסרטון לא ערוך או מבושל, ואני גם יודע שהאסיר עצמו לא היה נוח'בה אלא שוטר חמאס ממחנה הפליטים ג'באליה.
הפצ"רית (לשעבר) נחשבת לנוחה במיוחד לצה"ל, וזה התברר במהלך שתי שנות המלחמה. ככל שאני זוכר, אף שרצועת עזה נחרבה לגמרי, אף שכ־65 אלף עזתים נהרגו, אף שהעולם כולו מאשים אותנו בפשעי מלחמה מחרידים, הפרקליטות הצבאית ניצבה מאחורי הצבא מלא־מלא.
גם כאן נפוצו אין־ספור תיאוריות קונספירציה חולניות, כמו הסיפור שב־7 באוקטובר על הבוקר הגיעו מאה משפטנים לקריה, פשטו על "הבור" ומנעו מצה"ל להילחם, וכך אירע הטבח. זו, כמובן, הזיה מוחלטת.
עד עצם הרגע הזה, הוא לא יצא ואמר בקולו שלא הייתה בגידה, שהשב"כ כשל אבל לא בגד, שטייסי חיל האוויר לא מעדיפים את חמאס, שאף אחד לא הפעיל מרגל בפיקוד הדרום, שהפרקליטות הצבאית לא תופרת תיקים ללוחמי צה"ל.
להסתכל לאחריות בעיניים
למרות ואולי בגלל, לא בטוח מה בא לפני, כל המטען על כתפיך כאחד האחראים המרכזיים באירוע, תפקדת למופת והבאת הישגים עצומים, שאת חלקם ראינו ואת חלקם הגדול יותר ראינו רק אחרי. אתה יודע לקחת אחריות, וזה מתבטא בדרך שבה אתה נוהג, ובכל שיחה איתך אני מאחל לך מעומק ליבי חיים שמחים יחד עם משפחתך".
מאז פרש מתפקידו, הרצי הלוי עורך מסע ארוך, מייסר, אבל גם מעורר ומעצים, בין לוויות, משפחות שכולות ו"שבעות". לא, הוא בחיים לא יצליח לבקר את כולם. לפני בואו, הוא מוודא שהוא רצוי. הוא לא יגיע למשפחה שלא מוכנה לקבל אותו (יש גם כאלה). אבל הוא יגיע לכל משפחה שתסכים לראות אותו. הוא ישמע כל מה שיש להם להגיד, או לצעוק עליו. הוא יקבל על עצמו, שוב, את כל האחריות. הוא גם ישמיע.
הנגטיב המוחלט של כל זה הוא הדרג המדיני. בנימין נתניהו ממשיך להתחמק מהקמת ועדת חקירה ממלכתית. ככל שהזמן חולף, עזות המצח גוברת, החוצפה גולשת, הזחיחות מתפשטת. רק שלא יגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, או צה"ל והשב"כ, על הנזק שנגרם לו.
הם לא מעלים בדעתם לקבל אחריות, הם לא מהרהרים אפילו באפשרות לחשבון נפש, הם לא שוקלים להגיש לציבור דין וחשבון כלשהו, כאילו לא הם, אלא ממשלה כושלת אחרת הובילה אותנו ל־7 באוקטובר.
מיקי זוהר אמר לנו לא מזמן באולפן "פגוש" שלמערכת הביטחון יש 90% מהאחריות ל־7 באוקטובר ול"כל האחרים" יש עוד 10%. אני מניח שבתוך ה־10% האלה לא יימצא ולו קמצוץ של אחוזון לנתניהו. מה הוא עשה בסך הכל? חוץ מלשחרר את כל רוצחי חמאס, לא להילחם בחמאס כפי שהבטיח, לתת לחמאס לגדול ולהתעצם, להשיג לו מימון שוטף במזומן, לנהל איתו דו־קיום רופס ולהנחיל מדיניות של "מקלות וגזרים" רק כדי להרוויח זמן, תוך אמונה שהמכשול התת־קרקעי והמכשול העל־קרקעי יעשו את שלהם והכל יהיה בסדר.
מסך עשן
ואם כבר דיברנו על "אימת הדין". למרות כל העיכובים, התירוצים, ההיעדרויות, הנסיעות, המיחושים והבחישות, משפטו של בנימין נתניהו ממשיך לשרך את רגליו בבית המשפט המחוזי. ההתנקשות המאורגנת של נתניהו, חסידיו, סייעניו ופרקליטיו בחקירה הנגדית הצליחה חלקית, היא פוגעת בהתקדמות החקירה, בתכנונה, בזרימתה, אבל היא לא מצליחה להעלים את האמת.
והאמת היא שככל שהחקירה נמשכת, כך מתגלה מסכת השקרים וההתחמקויות של נתניהו, הפערים הניכרים בין מה שאמר בחדרי החקירות למה שהוא מנסה לטעון מעל הדוכן, ובעיקר המבוכה מהעובדה שזה ראש ממשלת ישראל, אלה דרכיו, אלה אורחותיו.
הטקטיקה של נתניהו להתמודדות עם המבוכה הזו היא שימוש חוזר ב"לא זוכר" או "לא יודע". כשהתובע תדמור מציג לו דברים הפוכים שאמר בחקירת המשטרה, הוא מגיב בלעג, משל גירש זבוב טורדני מעל פניו.
כשהוא במצוקה ממש, במקום להגיב הוא משתלח בפרקליטות, נואם נאומי מליצה על פועלו והישגיו או מדביק הלצה מאולצת כלשהי. לא אלאה אתכם בתמלילים, אפשר למצוא אותם בפיד הטוויטר של כתבי המשפט ובעיקר אצל אור־לי ברלב.
כשנתניהו טוען שהסיגרים לא סופקו על פי דרישתו, מציגים לו נתונים שכן. אז הוא מפיל את זה על רעייתו. כשנתניהו מודה בחקירתו, או לא מכחיש שביקש לקבל את הסיגרים בשקיות שחורות אטומות, הוא מסביר מעל הדוכן כי לא רצה "שהסיגרים ייפרמו", אבל בחקירה הודה ש"לא כולם מכירים את חוק המתנות". וכן הלאה.
נתון אחד מספר את כל הסיפור, והוא נחשף השבוע במשפט מתוך הנהלת החשבונות של מילצ'ן: בשבע השנים שבין 2001 ל־2008, כשנתניהו לא ראש הממשלה, הוציא מילצ'ן על רכישת סיגרים 19,312 (תשעה עשר אלף, שלוש מאות ושניים עשר) שקלים.
בשבע השנים הבאות, שבהן ביבי כבר ראש ממשלה ומילצ'ן אפסנאי ראשי, רכש המיליארדר סיגרים בשווי 261,155 (מאתיים שישים ואחד אלף, מאה חמישים וחמישה) שקלים. פי 14. על פי עדויותיהם של מילצ'ן ואנשיו (הדס קליין, הנהג, מנהל החשבונות וכו'), הצרכן העיקרי והכמעט יחיד, היה נתניהו.
מה עושה נתניהו? במהלך ההפסקה הוא עושה כמה טלפונים, וכשהדיון מתחדש הוא "מעדכן" את השופטים שעשה בירור ומתברר לו שחיימובסקי המנוח כלל לא היה ראש לשכה אצלו במשך שנתיים וחצי, כנטען, אלא החליף את גיל שפר לשלושה חודשים בלבד.
חיימובסקי, שכל מי שהכיר אותו מפליג בשבחו, כבר לא איתנו כדי להיגעל. אבל הוא היה ראש הלשכה שנתיים וחצי. ממלא מקום או לא, הוא ניהל את לשכת ראש הממשלה כל הזמן הזה. נתניהו יודע את זה מצוין.
אפילו הוא, שזיכרונו בוגד בו בקביעות כשמדובר במשפט, יזכור את זה. זאת ועוד: הוא גם התפתל על הדוכן באשר להגדרת תפקידו של חיימובסקי, "אני לא יודע מה ההבדל בין רל"ש לסגן רל"ש או למנהל לשכה", ניסה להקטין, למזער ולגמד את מי ששירת אותו בנאמנות לאורך שנים ונפטר מדום לב בדמי ימיו.
במקום להרים טלפונים ולהיוועץ עם פרקליטיו, היה נתניהו צריך בסך הכל לקרוא את ההודעה שהוא עצמו פרסם כשחיימובסקי פרש מתפקידו, תחת הכותרת "מנהל לשכת ראש הממשלה אייל חיימובסקי פורש מתפקידו".
לשון ההודעה: "מנהל לשכת ראש הממשלה אייל חיימובסקי, המלווה את ראש הממשלה נתניהו שנתיים וחצי מאז הקדנציה הקודמת, סיכם עם ראש הממשלה על פרישתו לאחר החגים. ראש הממשלה שיבח את מקצועיותו של חיימובסקי, הודה לו על מסירותו ותרומתו הרבה לגיבוש עבודת צוות הלשכה ואיחל לו הצלחה בהמשך".
מי יודע, אולי בעתיד יטען נתניהו שחיימובסקי בכלל הועסק על ידי קטאר. כך או אחרת, כדי להציל את עצמו הוא לא זורק רק את המדינה מתחת לגלגלי האוטובוס הביביסטי, אין לו בעיה להשליך כלאחר יד גם את הטובים והמסורים באנשיו. לאחר מותם.
התרעות פיקוד העורף