לא נכביר כאן מילים על פלג שמשרת גורמים במערכת המשפט ומתבל את דיווחיו המוטים בנאצות. ענייננו הוא בוקר, היושב לרוב מולו, מציל את כבוד הערוץ ובצדק זכה בפרס אגודת העיתונאים למצוינות בשידורי חדשות ואקטואליה, בכנס העיתונות באילת. בשבוע שעבר שמעתי אותו כפי שצופי הטלוויזיה מעולם לא שמעו. הוא סיפר לקהל הרב במועדון השכונתי ברמת גן על חייו בקיבוץ זיקים, קילומטר מקו הגבול, מאז 2011. בוקר הוא בן בית בעוטף, חיבורו לאנשים משפחתי. הוא מבין טוב יותר מהצבא מה קורה כאן, מקבל את המידע בזמן אמת.
הוא הרטיט: “מאז 2019 אני סובל מהתקפי חרדה קשים, ומטופל. חש קוצר נשימה, כאבים ברגליים, הכל שחור. כשההתקף פוקד אותי, אני בורח אל מחוץ לבית, רץ בכביש ההיקפי”. ביום שישי, ערב 7 באוקטובר 2023, הוא סבל מהתקף קשה במיוחד. שוב ברח החוצה, התיישב על ספסל, הזמין אמבולנס. “ראיתי שהמוקדנית אינה עונה, ביטלתי את האמבולנס, התחלתי לנסוע לבית חולים ברזילי, וראיתי שאיני יכול להרים את הרגל כדי ללחוץ על הדוושה. כעבור 20 דקות ההתקף חלף”.
וכך הוא מספר על התנהלותו בבוקר 7 באוקטובר: “עם האזעקה, העמדתי בגינה את ערכת השידור – חצובה, טלפון, מיקרופון. אני יודע לקשקש, מספר על טילים ופיצוצים. אני באדרנלין מטורף. ב־7 בבוקר תמונת המצב שלי טובה יותר מזו של המטכ”ל. במקום הודעות עדכון, אני שומע קריאות לעזרה. ‘אלמוג, תציל אותי!’, זועק חבר, ואז ‘אלמוג, אין את מי להציל’, צרחות בערבית, יריות והשיחה מתנתקת. אני עומד מול המיקרופון, לא מסוגל לענות בטלפון. אשתי יוצאת מהממ”ד: ‘יש לפחות עשרה הרוגים’. ‘לא עשרה, מאות’, אני משיב לה וקורס על הרצפה. אני מבין שזו המלחמה הכי גדולה שהייתה פה”.
סיפורו מרתק: “מאז עבדתי ברציפות 48 שעות, כמו רובוט. יצרתי לי חיץ בין המוח לרגש. אני היחיד שיכול לעזור, זועק לעזרה, ובו בזמן מתפקד כעיתונאי שמשדר מהשטח. ‘תרגיע, אתה משדר פאניקה’, אומרים מהאולפן, ופאניקה זה לא אני, אבל פה זה היה מכוון: ‘אם לא תשדרו פאניקה, לא יהיה העוטף!’”. לדבריו, קיבל 341 קריאות לעזרה.
כשתקום ועדת חקירה, ואין ספק שתקום, העדויות של אלמוג בוקר וחבריו מכלי התקשורת האחרים, שדיווחו בזמן אמת על הזוועות, ובתוך כך ניסו לכוון את הכוחות להצלת נצורים שזעקו מהממ”דים, ימחישו את גדול המחדלים הצבאיים שהיו פה, תוצאת הקונספציה. בהרצאתו כעבור שנתיים מזהיר בוקר: “הזיכרון קצר ומתחילים לשכוח. גם היום חמאס בודק אותנו בכל צעד שאנחנו עושים, רוצה לבנות את מודל חיזבאללה, מגייס מחבלים, מייצר אמל”ח ומחזיר לעצמו שליטה על מוקדי הכוח והכסף.
“יש לייצר מציאות חדשה בשטח. על כל הפרה – תגובה מיידית. חמאס לא מבין הכלה, אלא רק כוח ועוצמה. צריך לתת ללוחמים חופש פעולה מוחלט, ואני רואה בימים האחרונים שינוי בכיוון הזה”. על 200 המחבלים שנתקעו במנהרות ונתונים לחסדי צה”ל, הוא אומר נחרצות: אין לתת להם לצאת, כל עוד יש בידי חמאס חלל אחד שלנו.
לפני הקהל ניצב עיתונאי מוכר, צנוע, מהימן, אהוב, חריף בביקורתו על מחדלי הצבא, ומעל לכל – ציוני. הוא מספר כי כל ההכנות לפלישה היו לנגד עיני התושבים והצבא: בניית עמדות, מוצבים ומגדלים, שיגור בלוני תבערה, הסתערויות לעבר החומה. ובצבא השיבו לאקונית: “עוקבים בזהירות, נגיב כשנצטרך”. זהו חלק מלקחי 7 באוקטובר, שעיקרם: די לשאננות וליהירות. טוב שיש לנו אלמוג בוקר בזיקים, נזר התקשורת, שיתריע, יזעק, ולא יאפשר לחזור על המשגים שחוללו את גדול האסונות מאז הקמת המדינה. ד
התרעות פיקוד העורף