הסנאטור הדמוקרטי לשעבר, דניאל פטריק מוינהן, אמר פעם כי לבני אדם יש יכולת מוגבלת להתמודד עם אנשים שמתנהגים בדרכים החורגות מהנורמות. כשנורמות בלתי כתובות מופרות שוב ושוב, יש לחברה נטייה לנרמל את הסטייה, וכך, מה שנחשב בעבר חריג נעשה נורמלי. במקרים כאלה אנחנו נעשים לא אחת חסרי רגישות, ומתרגלים למה שהיה שערורייתי.
זו בדיוק הנדסת התודעה שמפעילה ממשלת החורבן של נתניהו. אינספור מהלכי החקיקה שנעשים, המינויים הרבים של עושי דברו של המנהיג העליון, ההצהרות משולחות הרסן, הגסות והרעל, בעיקר הרבה רעל – כל אלה מתחילים להפוך את החברה שלנו למוצפת, למותקפת, למי שמתייחסת לחריג מאוד כאל נורמלי ומדחיקה את השערורייה, עד לזו שתבוא אחריה.
באופוזיציה הרגועה שלנו טועים לחשוב כי הם אלה שעצרו את הסחף. אלא שהם נותנים קרדיט מוגזם לעצמם משום שהחוקים הדרקוניים נעצרו לפחות עד עתה בבג"ץ. למה "עד עתה"? משום שתחושה מוזרה ומדאיגה עלתה בי כשבג"ץ קרא לצדדים להגיע לפשרה בעניין הפצ"רית, ואפילו התחנן לכך, כך ממש במילות השופטים. האם גם על המבצר האחרון נפלה אימתו של האפקט המצנן? האם גם השופטים מוצפים ומנרמלים את הסטייה? צריך לקוות שלא, כי הרי כבר אמר גדול מנהיגי הליכוד מאז ומעולם, מנחם בגין, "בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה".
האפקט המצנן הזה, תוצר מעשיהן הדורסניים של ממשלת נתניהו ושל מכונת הרעל, כבר פועל את פעולתו במוסדות שלטון רבים, עצמאיים, לכאורה – מהמשטרה, דרך הצבא ואולי עד הפרקליטות. ובינתיים, הממשלה ממשיכה בבליץ ההפיכה ומקדמת את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, פיצול שבימים כתיקונם אכן יש לשקול, אך כעת הוא מעוות ולא נועד אלא לאפשר לשר המשפטים למנות את התובע הכללי באופן ישיר.
לנתניהו ולממשלתו אבדה מזמן הבושה, משום שכל זה קורה כשהעם בישראל מלקק את פצעי המלחמה הנוראה ביותר שאירעה פה מאז ומעולם, קובר את מתיו ומשקם את חטופיו ופצועיו. למרות כל אלה, אף אחד משורות הממשלה אינו קם ואומר שהגיע זמן ועדת חקירה ממלכתית. מה שמעניין כעת את הכת הביביסטית הוא ריצוי החרדים והרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, בואכה מדינת הלכה, וגם ריסוק התקשורת החופשית, כך שיפעלו רק ערוצי תעמולה, שופרות ורעל. וכמובן, מעניינים הפריימריז, שמביאים את חברי הכנסת של המפלגה לשיאים של ביזוי והתבזות.
התרעות פיקוד העורף