המפלגה הדמוקרטית נקרעה השבוע בין תקוות, משאלות ואשליות. רק לפני שבוע התעלתה לניצחון. קטן אבל חשוב. ניצחון של בחירות בשנה שאינה שנת בחירות, כולל לראשות העיר ניו יורק, כולל למושלים של שתי מדינות.
השבוע התהפך מצב הרוח. חברי הקונגרס של המפלגה החליטו לשים סוף לשאטדאון - סגירת הממשל - שאין לו תכלית מלבד קטטה. הם פחות או יותר נכנעו למה שהרפובליקנים הציעו להם. מה שכמובן הצית מלחמה פנימית, שתימשך לפחות עוד שנה, עד לבחירות האמצע, ומן הסתם גם מעבר להן - עד הבחירות הבאות.
הם מאמינים שאפשר לנצח כך. הנה, ממדאני ניצח. מולם מתייצבים, בהיסוס מסוים, דמוקרטים שלא רואים סביבם פוטנציאל גדול למדיניות רדיקלית, מחוקקים באוהיו ובפנסילבניה - שדרכן נסעתי השבוע, מתקדם מפגישה לפגישה, בצילם של אורות ראשונים, מהוססים, של מקדימי תקופת חג המולד.
הכותב: יהודי. המועמד שלו: יהודי. המועמד מהדגם הנגדי: אנטי-ישראלי - ואנטי-יהודי. כן, ממדאני הוא אנטי-יהודי. ואת קולות המחאה בעניין הזה (כלומר, קולותיהם של מי שחושבים שלהיות נגד ישראל זה לא להיות נגד יהודים) נקטלג במגירת ״לא חשבתם על זה מספיק״.
אולי זו אותה מגירה שאליה שלח הכותב, בנימין אפלבאום, את קוראי המאמר שלו על המושל שפירו. תוצאות הבחירות של השבוע שעבר, כתב, ״האיצו את הוויכוח בקרב הדמוקרטים בשאלה האם הדרך להתאוששות פוליטית עוברת דרך המרכז או דרך השמאל.
הסיבה שהוויכוח נמשך אינה משום שהתשובה אינה ברורה, אלא משום שעבור דמוקרטים רבים התשובה הברורה מאליה קשה לעיכול. המפלגה לא תחזור לבית הלבן ולא תשיב לעצמה את השליטה בקונגרס, עד שתלמד לאמץ פוליטיקאים מהמרכז כמו מר שפירו״.
מה עלול לחבל באמביציה של ״מר שפירו״? אפלבאום מזכיר במאמר את ניסיון ההתנקשות במושל, אך לא עוסק בהרחבה במכשול על דרכו של שפירו: התמיכה בישראל. במפלגה הדמוקרטית של העידן הזה, לא בטוח שאפשר להיות המועמד לנשיאות עם רקורד בעניין הזה מהסוג שיש לשפירו.
יש לו - לשומר - רקורד ארוך של תמיכה בישראל, אהדה לישראל, גם אם בשנים האחרונות הוא מרבה למתוח עליה ביקורת, בעיקר על בנימין נתניהו. ״התפקיד שלי הוא לשמור את השמאל פרו-ישראלי״, אמר לפני כמה חודשים. בשבוע שעבר התחמק מלומר אם הצביע בעד המועמד הדמוקרטי, ממדאני. מותר להניח שלא.
תקווה דמוקרטית
פסל שלו - של טוד, לא של לינקולן - עומד בקליבלנד, העיר הגדולה הקרובה ביותר. קברו נמצא כאן, בינגסטאון, בבית העלמין אוק-היל, העומד מכוסה בשכבה לבנה דקיקה, שלג ראשון של העונה. שלג מרענן, משמח, של נובמבר. אחריו יבואו כבדים יותר, ומשבשי חיים יותר, ומשמחים קצת פחות.
לאמי אקטון היה שבוע מוצלח. לא בזכותה, בזכות אחרים, במקומות אחרים, שניצחו במרוצים אחרים - ונסכו מידה של ביטחון במפלגה הדמוקרטית. אקטון - עוד לא הספקנו לומר - היא המועמדת הדמוקרטית.
לרמסוומי יש סיפור אישי למכור. הוא בן למהגרים טמילים, משכילים מאוד. יזם מצליח ועשיר. לאקטון יש סיפור אחר למכור. היא סבלה בילדותה מהזנחה והתעללות, אחרי גירושים של הוריה.
מה קרה? איגודי העובדים נחלשו, והדמוגרפיה משפיעה - באוהיו יש שיעור נמוך יחסית של בעלי השכלה אקדמית. לפי נתוני מפקד האוכלוסין לשנת 2023, 32% מתושבי אוהיו הם בעלי תואר ראשון, שזה בערך 4% פחות מהממוצע הלאומי.
באווירה הפוליטית של היום, אחד המאפיינים המובהקים של העדפה למפלגה הדמוקרטית הוא השכלה אקדמית. הרפובליקנים, וטראמפ עוד יותר מרובם, מצליחים הרבה יותר בקרב מצביעים ללא תואר אקדמי. וגם הרכב הגזעים משפיע. ב-2023, כמעט 77% מתושבי אוהיו היו לבנים, לעומת 58% בכלל ארה״ב.
ובכל זאת, כאמור, לאקטון יש תקווה, או כך היא ומפלגתה מאמינים. וגם בסקרים מסתמן שהיא מובילה, גם אם באחוזים בודדים. אם הדמוקרטים יכבשו מחדש את אוהיו, זה יהיה עניין גדול. כך שמרוץ צמוד מבטיח למדינה הרבה מאוד כסף שיזרום לקמפיין, והרבה מאוד תשומת לב תקשורתית. כמובן, הכל יחסית לבחירות אמצע קדנציה.
עד ש... עד שהתחילו הפגנות מול הבית, ומחאות על מִשטור יתר, וגם תביעות משפטיות. באוהיו התקבלה החלטה לדחות את הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. בית המשפט פסל אותה. אקטון הכריזה על סגירת קלפיות בגלל מצב חירום. הייתה מהומה.
בינתיים, רמסוומי, שהתמודד במפלגה הרפובליקנית, אמר - כמצוות הפריימריז של המפלגה - שהוא מתחרט על כך שהחליט להתחסן נגד קורונה. זה קצת סיבך אותו עם רעייתו, רופאה במקצועה. היא אמרה שאינה מצטערת. וכל אלה כמובן נשמעים כמו סיפורים מהעבר הרחוק. למי אכפת עכשיו קורונה, חיסונים, קטטות של לפני כמה שנים.
אלא שאכפת בהחלט: כי ממשל טראמפ, ושר הבריאות שלו, מחזירים את שאלת החיסונים למרכז הבמה הציבורית. הם רוצים להוציא את האלומיניום, שישנו בכמות מזערית, מהחיסונים לילדים. למה? כי הם מאמינים שייתכן שהאלומיניום גורם לאוטיזם. למה? שאלה טובה.
אקטון תהיה המומחית שתאמר לתושבי אוהיו: אצלי תיקבע המקצוענות. רמסוומי יילך עם הקו של ממשל טראמפ. אין לו ברירה אחרת. הממשל תומך בו, סגן הנשיא השקיע בחברה שהקים. בלי גב של טראמפ, שכינה אותו לפני כמה ימים ״צעיר, חזק וחכם״, אין לו שום סיכוי לנצח.
כך או כך, הבחירות רחוקות. לפניהן יש פריימריז - במאי - שהמועמדים יצטרכו לצלוח (ואולי גם לנצח בהם מועמדים חדשים שיכריזו על הצטרפות).
אחר כך יש זמן עד נובמבר הבא. המפלגה הרפובליקנית אומנם ספגה מכה קלה לפני שבוע, כשלא עלה בידה לנצח במרוצים בווירג׳יניה ובניו ג׳רזי. אבל אוהיו אינה המדינות האלה. אוהיו היא מדינה שתמכה בטראמפ פעם ועוד פעם.
מה נזכור מהם?
רק במקרה יצא ששבוע אחרי שעלתה בנטפליקס מיני-סדרה קצבית על הבחירה בגארפילד לנשיא, על ההתנקשות בחייו, על מותו המיותר, הגעתי למקום שממנו מתחיל הסיפור הזה.
במיני-סדרה אתם יכולים לצפות. היא תעלה בכם מחשבות מעניינות על תוקפים, על קורבנות, על זיכרון ומורשת של מנהיגים. מה נשאר מגארפילד? מעט מאוד. כמה חודשי כהונה קצרים. מה נשאר ממי שירה בו מטווח קצר? רק מעט אמריקאים זוכרים את שמו, אם כי עכשיו, אחרי שעלתה הסדרה לאוויר, הם יתרבו מאוד.
אחרי כמה עשרות הצבעות בוועידה הרפובליקנית בשיקגו, הושגה פשרה: מועמד בלתי צפוי, סוס שחור. זו גם הכותרת של אחת מהביוגרפיות הטובות של גארפילד - אך לא הביוגרפיה שבבסיס הסדרה (שאותה כמובן כבר אפשר למצוא בחנות בארנס אנד נובל המקומית, עם מדבקה קטנה, צבעונית: ״עכשיו בנטפליקס״).
לכותבי ביוגרפיות יש בחירה עקרונית בין שלוש אפשרויות. ישנה האפשרות הקצת משעממת - לתאר את החיים כמו שהם, על שגרתם האפורה. זו אופציה מתאימה לנשיאים שסיפורם אינו מחייב תוספת של דרמה. נשיאים שאצלם הדרמה כבר בפנים.
במקרים אחרים, הביוגרפיה תהיה משעממת, ולכן נדרש נתיב חלופי. יש אפשרות להפוך את הגיבור לגיבור חיובי - לא ידעתם שהוא היה כל כך מוצלח! יש אפשרות להפוך את הגיבור לגיבור שלילי - לא ידעתם שהוא כל כך לא מוצלח!
הרצון לחדש מחייב אלמנט של הפתעה. במקרה של גארפילד, עצם ההחלטה לכתוב עליו, או לעשות עליו סדרה, היא הפתעה. גארפילד? מי זה לעזאזל גארפילד?
אבל אחרי שהתגברנו על ההפתעה הזאת, צריך בכל זאת לעצב גיבור שיש בו עניין. גארפילד של הסדרה הוא גארפילד הרבה יותר משמעותי מכפי שהיינו מניחים. נשיא שרצה רפורמות מרחיקות לכת. נשיא שאם רק לא היה נרצח, מי יודע, אולי היה עושה דברים גדולים באמת.
איש תועה, אובד דרך, חולה, משוגע, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו. גיטו הוא לא רשע מיומן, לא ציניקן אכזר. גיטו הוא אמריקאי מסכן, אבוד. הוא רוצה להיות קונסול בפריז. אין לו כישורים למשרה הזאת. אין לו כישורים למשרה כלשהי.
הוא חשב שאלוהים מצווה עליו לרצוח את הנשיא. הוא חשב שישכנע את חבר המושבעים שמימש את רצון האל. הוא הלך אל חבל התלייה כשהוא מנופף לקהל. כוכב תקשורת, שחילץ את עצמו מאלמוניות ונעשה לאיש חשוב.
ועוד הפתעה: היורש של גארפילד. עוד נשיא בשרשרת ארוכה של נשיאי העידן המוזהב, שרובם שקעו בתהום הנשייה של השכחה. צ׳סטר ארתור נבחר לתפקיד בניסיון לפייס את ניו יורק, שקולותיה הכרחיים לניצחון בבחירות.
ארתור היה איש מנגנון מושחת. הוא היה משרתו של איש מנגנון מושחת עוד יותר - קונקלינג. הסדרה מגחכת את דמותו, מראה אותו במלוא עליבותו - ואז, באקורד סיום - עוד הפתעה - מלמדת עליו זכות. ארתור, הנבל השיכור, מתחדש, מואר, מקבל על עצמו משימה: להשלים את מה שהנשיא שנרצח לא יכול היה להשלים.
ובכל זאת, הוא מתואר כנשיא שפעל באומץ לא מבוטל מול כוחות חזקים של אנשי ממון מושחתים. ״נשיא בלתי צפוי״, זו כותרת הביוגרפיה. איש לא ציפה שארתור יהיה נשיא. איש לא ציפה שאם יהיה נשיא יפעל כפי שפעל כנשיא.
אז הנה, מול המונומנט של גארפילד, אפשר להרהר בסדרת טלוויזיה משונה, שעושה דבר משונה - היא מייצרת דרמה ששלושת גיבוריה אינם נבלים. לא הרוצח, לא הקורבן, לא היורש. האם יש בה נבלים? קונקלינג הוא כנראה הנבל.
הבוס המושחת של ניו יורק, שגארפילד מכה אותו בוועידה הרפובליקנית, וארתור, נאמנו, בוגד בו, ומותיר אותו ללא השפעה. וכמובן, השאלה המעניינת איננה מה תעשה הסדרה הזאת לדמותו הפחות חשובה של קונקלינג, אלא מה תעשה לנשיאי'ם הנשכחים שמוצגים בה באור מחודש.
האם לביתו של גארפילד יבואו עכשיו יותר מבקרים? האם יותר אמריקאים יתעניינו בו? אני שואל את האישה של הכרטיסים מה היא חושבת. היא מביטה בי בחשדנות. היא לא ידעה שיש סדרה. היא מקווה שלא יהיה בלגן. אתה בטוח שזה על גארפילד? היא שואלת. אולי תחפש לראות על מה מדובר.
התרעות פיקוד העורף