לאחרונה, כשהתכנס הקונגרס הציוני בירושלים, נחשפה תמונה שמטרידה כל מי שעדיין מאמין ברעיון הציוני: הגוף שאמור לשרת כפרלמנט של העם היהודי הפך לזירת התגוששות על ג’ובים, תפקידים והסכמים קואליציוניים. השיח כבר לא עוסק בדיונים ענייניים על הדרכים לגישור בין ישראל לתפוצות, למלחמה באנטישמיות או לחיזוק החינוך הציוני והזהות היהודית, אלא במי קיבל איזו מחלקה, מי יֵשב באיזה תפקיד, ומי נשאר בחוץ.
הקונגרס הציוני נולד ב־1897 במטרה להקים מדינה ריבונית לעם היהודי. אחרי הקמת המדינה הוא היה אמור לשמש פרלמנט דמוקרטי של העם היהודי, במה שבה נציגים מכל העולם יכולים להעלות רעיונות, להציע החלטות, לדון בתקציבים ולתאם מהלכים גלובליים. זה התפקיד שלו, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. דווקא בעידן של קיטוב חריף, של פער הולך וגדל בין יהדות העולם לישראל ושל אנטישמיות גואה גם במערב, יש משמעות עצומה למקום שבו יהודים מכל קצוות הקשת מתכנסים לשיח אחד, שוויוני ומכבד. לכן כואב לראות כיצד הדיון האמיתי נדחק הצידה לטובת פוליטיקה קטנה ומאבקי אגו.
אני מציע פתרון פשוט וישים: הקמת שולחן עגול של חמישה נציגים שנהנים מאמון ציבורי. נציגים שיבואו מהליכוד, מיש עתיד, מהתנועה הרפורמית, מהציונות הדתית, מהארגונים הציוניים ומהקהילה החרדית, שיישבו יחד עד שייצא עשן לבן. לא על ג’ובים, אלא על עקרונות. השולחן הזה צריך לענות על ארבע שאלות משמעותיות: מה התכלית והמשימה של פרלמנט העם היהודי? איך מבטיחים ייצוג דמוקרטי לכל היהודים באשר הם? מהם הנושאים שהפרלמנט היהודי צריך להתאגד סביבם? מה המקור התקציבי לטיפול בכל הבעיות?
המטרה היא לשנות את צורת החשיבה ואת מודל ההפעלה, להביא אנשים ראויים שיטפלו בכל הנושאים שייבחרו ולדאוג למקורות הכנסה. כך נוכל לקבוע יעדים רב־שנתיים ולבחון את עצמנו שוב בקונגרס הבא. כך נוכל להחזיר למוסדות הציוניים אמון, משמעות ותכלית. הגיע הזמן למצוא את השיטה שבה מפלגות קטנות יתחברו ויתאחדו, ומפלגות גדולות יידעו להתחלק כך שלכולם יימצא ייצוג הולם, ותסתיים הדורסנות של הצדדים השונים.
עוד לא מאוחר לתקן ולהחזיר את אמון העם היהודי בקונגרס שאמור לייצג אותו, את כולו, מכל הצדדים, הכיוונים והדעות. אחדות אינה הסכמה על הכל, אלא היכולת לעבוד יחד גם כשלא מסכימים. אם נדע לבצע מפנה אמיתי, נוכל להשיב לציונות את מה שנשחק בה: הכיוון, הערך והנשמה.
התרעות פיקוד העורף