כשאזרח ישראלי מרים יד על חייל צה״ל, זו לא מחאה וזה לא “אירוע חריג”. זו פגיעה במדינה: שלילת מונופול הכוח שלה וערעור המסגרת שמאפשרת לה להגן על עצמה.
אלימות כלפי חיילי צה״ל מוחקת את הגבול בין סדר לאנרכיה. 99% מהאזרחים הישראלים החיים ביהודה ושומרון הם שומרי חוק, שיכבדו כל הכרעה בוויכוח הדמוקרטי, הלגיטימי והבריא: פינוי או בנייה, מדינה פלסטינית או סיפוח. אלימות מצד מיעוט שולי אינה חלק מהוויכוח. היא מחבלת במאמץ המלחמתי ויוצרת ואקום ריבוני. הכינוי “נוער גבעות” הוא הונאה לשונית. עטיפה פסטורלית לאלימות שמבקשת לפרק את המדינה. אין כאן גבעות ואין כאן נוער, יש חוליית זוועות שמבקשת להחליף את ריבונות ישראל בחוק אגרופים פרטי. הם לא חלק מן הארץ, הם חור בה.
ריבונות היא מערכת ברורה. כוח מופעל בידי המדינה בלבד, וחוק שאינו נאכף חדל להיות חוק. ישראל אינה יכולה להרשות מרחב שבו יחידים קובעים את גובה היד המונפת או את מעמדו של חייל. מי שתוקף חייל – תוקף את מי שמגן עליו. ושתיקה מול זה מאפשרת ליד המכה להרים את עצמה שוב.
העולם תמיד יספר את הסיפור שנוח לו על יהודה ושומרון. זה לא יכריע במקומנו. ההכרעה תתקבל בירושלים. והסכנה אינה בחו״ל, אלא כאן, בבית: בלוחם שכבודו נרמס, ביחידה שנשחקת ובאזרחים החיים כחוק ביהודה ושומרון – כל עוד לא נקבע אחרת על ידי ממשלה נבחרת – ונושאים כתם שלא הם יצרו.
זה תמיד מתחיל בגידול שלא הוסר בזמן: במקסיקו פגיעה בשוטרים הפכה לשיטה של קרטלים ששלטו ברחובות. בלבנון ויתור על מונופול הנשק אפשר לחיזבאללה להפוך לצבא בתוך מדינה ולכפות על הממשלה מה עושים. אצלנו, יש מי שקמים ואומרים את האמת בקול ברור, ומולם עומדים נבחרי ציבור שמצדיקים, מטשטשים או מתחבאים בשתיקה. שתיקה של נבחר ציבור במקרה כזה, מפני שהוא מפחד לומר את האמת לציבור שממנו הוא יונק את כוחו, איננה הימנעות – היא מתן רשות לאלימות. ריבונות אינה מתקיימת כשמנהיגים מפחדים לומר אמת בקול רם.
התרעות פיקוד העורף