בהרבה אולפנים דיברו השבוע על שר הביטחון ש"מטריל" את הרמטכ"ל. אבל למילה טרול יכולה להיות קונוטציה של יצור לא מזיק, כמעט חביב. זה לא המקרה. יש לנו שר ביטחון שאין לו מה לתרום בענייני הביטחון, ולכן הוא מתמקד בדבר היחיד שהוא יודע לעשות טוב: נזק.
זמיר, שרואה את פוטנציאל ההתלקחות בזירת לבנון ואחריה באיראן, רצה לחלץ את צה"ל מההתבוססות בכישלון 7 באוקטובר ולהתקדם לאתגרים הבאים. הוא הבין שוועדת חקירה ממלכתית כבר לא תהיה, ושהדרג המדיני מבקש לקבל סל מלא בראשים מותזים של אנשי צבא, כי הרי ראש הממשלה וחברי הקבינט חפים מכל אחריות לאסון.
לכן החליט לנקוט צעדים פיקודיים. החלטות מפקד הן לא פסק דין של בית משפט ולא מסקנות של ועדת חקירה, וכך צריך לבחון אותן. צעדים פיקודיים נועדו קודם כל לשרת את המשימה ואת טובת הארגון, והם בסמכותו הבלעדית של המפקד, ולא של השר הממונה. במוצאי השבת האחרונה קיבלו שורה של קצינים שיחת טלפון קצרה, שקראה להם להתייצב בפני הרמטכ"ל וסגנו ביום ראשון. רובם התייצבו, מקצתם בחרו לוותר על המעמד.
זמיר בחר שלא לעדכן את שר הביטחון על הצעדים שהוא עומד לנקוט. הוא ידע שברגע שיעדכן אותו, יוציא מחולל ההודעות של כ"ץ ש"השר הנחה" ו"השר הורה". אפילו נתניהו מאס כבר בהודעות המנכסות של כ"ץ, שלוקחות קרדיט על כל ירי של צלף ברפיח.
בזה אחר זה צעדו ללשכת הרמטכ"ל הקצינים, שכבר קיבלו עליהם את האחריות ופרשו, ועברו טקס דרייפוסי של הודעה על הדחה גם משירות מילואים. זאת לא בשורה קלה לעיכול לאנשים שצה"ל היה ביתם ומשפחתם השנייה במשך כמה עשורים. באמצע יצא הרמטכ"ל זמיר לחסל את רמטכ"ל חיזבאללה טבטבאי וחזר. לכל הקצינים זה היה מעמד קשה, פוגע מאוד, ואני יכול להעריך שגם לרמטכ"ל.
לכן, ובידיעה שאין באמתחתו ראש אמ"ן טוב מבינדר, הסתפק הרמטכ"ל בהערה פיקודית. בינדר קיבל אותה, וגם הבהיר שיסיים את דרכו בצבא לאחר שישלים את תפקיד ראש אמ"ן. זמיר לא פעל כאן כוועדת חקירה אלא כמי שרואה את טובת הצבא כשיקול מכריע לצעדים הפיקודיים שינקוט.
מחדל יום הכיפורים של 1973 מתגמד לנוכח המחדל של 2023. אז הטילה ועדת חקירה ממלכתית את כל האחריות על הצבא. הציבור הוא שתבע מהדרג המדיני את אחריותו, והחליף אותו. ועכשיו - הצבא מקבל עליו אחריות, ואחריותו של הציבור היא להטיל אותה גם על הדרג המדיני.
התרעות פיקוד העורף