המשבר מתחיל בסביבת הלמידה הבסיסית ביותר, בכיתות הלימוד ובהסעות למוסדות החינוך. בעבר נשאה המדינה ברוב עלויות הבנייה של בתי ספר וגני ילדים והרשות המקומית נשאה ברבע מהעלות. אבל מפתח העלות לא עודכן מאז 2007, בעוד שבפועל עלויות הבנייה זינקו מאז. היום המדינה נושאת בפחות ממחצית מעלות הבנייה של בתי ספר וגני ילדים.
מצב זה יוצר אי-שוויון אכזרי, כיוון שברשויות בפריפריה ובאשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים הרשות המקומית אינה יכולה לשאת בעלויות - ובתי ספר וגני ילדים פשוט אינם נבנים. התוצאה היא מחסור של אלפי כיתות בישראל ועשרות אלפי תלמידים שנאלצים ללמוד בקרוואנים ובמבנים זמניים אחרים. הדבר פוגע בחוויית הלמידה, בתחושת השייכות ובמוטיבציה של התלמידים.
האבסורד נמשך בדרך לבית הספר. בעוד שחובת המדינה היא להסיע את התלמידים למוסדות הלימוד, תקצוב ההסעות מצידה לא עודכן משנת 2002 והצמדתו למדד הופסקה ב-2012. עלויות התחבורה עלו בעשרות אחוזים, אך המדינה מממנת כיום רק 66% מעלות ההסעה, במקום 90% כפי שהיה בעבר.
ההפרש - מעל 800 מיליון שקלים בשנה - מוטל על כתפי השלטון המקומי, שנאלץ להפנות לנושא תקציבים שנלקחים מתוכניות העשרה ומצוינות ומתשתיות קהילתיות. אנחנו למעשה נדרשים לממן את הבטיחות על חשבון איכות החינוך. הכסף נלקח מתקציב שהיה מיועד להקמת מעבדות טכנולוגיות חדשות, למימון שעות לימוד פרטניות המחזקות תלמידים מתקשים, מהכשרות לבגרות איכותית. זהו מעגל שבו היעדר מימון לנושאים בסיסיים הופך לחסם אסטרטגי בפני צמיחה חינוכית.
התרעות פיקוד העורף