כבר שנתיים שהמציאות במרחב הצפון מורכבת. אם מסתכלים על ציר הזמן של התקופה הזו, עברנו מלחמה, פינוי רחב, שנה וחצי של חיים זמניים, ולבסוף החלטה על הפסקת אש והחזרת התושבים לצפון. אפשר היה לחשוב שהאיום הביטחוני הוא המכשול העיקרי, ושברגע שתושג הפסקת אש כולם יחזרו מיד הביתה.
אבל תושבי הצפון יודעים היטב שהאתגר גדול הרבה יותר. הביטחון הוא רק שכבה אחת. היום יום מציב קשיים קבועים: קושי לקבוע תור לרופא, חיפוש אחר תעסוקה איכותית, מציאת מסגרות חינוך ראויות לילדים. עכשיו, כשרבים חזרו וכעוד אנשים מתחילים את תהליך החזרה הביתה, הקשיים האלו בולטים אפילו יותר. רבים חוו בתקופת הפינוי חיי יום יום במרכז הארץ, מה שיוצר השוואה טבעית ושאלה אמיתית: לאן בדיוק חוזרים?
זו הסיבה שאם נוסעים לאורך גבול הצפון בשבועות האחרונים, ובמיוחד בעיר המרכזית של אצבע הגליל, קריית שמונה, נחשפים למציאות כפולה. מצד אחד תחושת חזרה ושמחה אמיתית של תושבים שחוזרים לביתם. מצד שני הרחובות עדיין אינם מלאים, חלק מהמשפחות טרם שבו, ועסקים רבים נלחמים לשרוד מול ירידה בתנועת הלקוחות ומצוקת כוח אדם. מלחמה ארוכה אינה פוגעת רק בביטחון היא פוגעת בשגרה, במרקם החברתי ובעיקר במאות עסקים קטנים שהיוו חלק מרכזי מהחיים בעיר.
ובתוך המציאות הזו דווקא מסתתרת הזדמנות. בשבועות האחרונים שמה של קריית שמונה והזדמנויות מעבר לצפון עובר בקבוצות ווצאפ של צעירים בכל הארץ. כפי שאנחנו יודעים צעירים ישראלים מתמודדים עם יוקר המחיה, קושי במציאת דיור, ואתגר אמיתי לייצר מעגל השפעה במרחב שבו הם חיים. בצפון בכלל ובקריית שמונה בפרט הם יכולים למצוא בית. וכל מקום שבו מופיעים צעירים, מופיעה תנועה. צעירים מביאים איתם יצירתיות, יוזמה, עבודה, חיי לילה, תרבות ובעיקר נוכחות אנושית שמחזירה חיים למרחב הציבורי. המצב הנוכחי הוא מקרה מדהים של win win.
כמובן שהצעירים האלו אינם תחליף לתושבי הצפון. הם תוספת. הם כוח שמאפשר לתושבים הוותיקים להוביל שינוי אמיתי במרחב שלהם: בבריאות, בתעסוקה, בחינוך ובקהילתיות. השילוב בין צעירים שמגיעים מבחוץ לבין צעירים מקומיים שגדלו בעיר ויודעים את האתגרים מבפנים הוא שילוב מנצח. הוא מחזק כלכלית, מחזק חברתית, ומקדם מנהיגות מקומית שמסוגלת לבנות עתיד ארוך טווח.
אבל כדי שכל זה יקרה בקנה מידה רחב, המדינה חייבת לקבל החלטה אסטרטגית: להפוך את הצפון ליעד משמעותי לצעירים. לא מדובר רק במלגות ללימודים בתל חי. הן חשובות, אבל הן לא מספקות, כך לא יוצרים שייכות. צעירים לא נשארים במקום בגלל הטבה. הם נשארים בגלל קהילה. בגלל קבוצת צעירים שעוברת, לומדת ופועלת יחד למען העיר. כל מלגה צריכה להגיע עם קהילה. עם ליווי. עם הזדמנות להשפיע.
במקביל, חייבים לתמוך בצעירים המקומיים. אלה שחוו את הפינוי והקשיים מבפנים. הם אלו שיכולים להנהיג את הצפון לשלב הבא. חיבור בין צעירים מבחוץ למקומיים יוצר את המנוע האמיתי לצמיחה: גם כלכלית, גם חברתית וגם קהילתית.
הצפון יקום. לא רק משום שיחזור למה שהיה, אלא כי יכול להפוך למוקד משיכה של תרבות, יזמות וקהילתיות ישראלית. לשם כך נדרשת החלטה לאומית ברורה: להבין את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה עכשיו, לטפל בשורה של אתגרים מקומיים, ובעיקר לשים את הצעירים במרכז המדיניות. אם נעשה זאת נכון, הם יגיעו. ואם נעשה זאת חכם, הם גם יישארו.
התרעות פיקוד העורף