1. האירוע שנערך בסוף השבוע האחרון לא זכה כמעט לסיקור בישראל (וחבל).
2. איראן כמשתתפת מן המניין יחד עם קבוצה של משפיעני רשת ו"עיתונאים" אמריקניים המתנגדים בחריפות לישראל (על גבול האנטישמיות) כאורחים וכמנחים.
3. הועידה עצמה הייתה מופע של תמיכה בפלסטינים, והתבררה מהר מאוד כאבן נוספת נגד מדינת ישראל ב"חרבות ברזל"-מלחמת התודעה.
4. חשוב לבחון את האמירות בשטח בכדי להבין את הסנטימנט ומאיזה מקום מגיעים השחקנים שהשתתפו בועידה:
בפועל, ג'ולאני, ה"מועמד להסכם עם ישראל" בראייה האמריקנית, לא רק שלא מיתן את דיבורו (בטח כנשיא חדש) אלא חגג השבוע ברחבי סוריה שנה לשלטונו, מחריף את הטון נגד ישראל וכמעט בכל הזדמנות דורש נסיגה ישראלית (מה שלא דרש בעבר), וממשיך לשלוח את כוחותיו לאזור המפורז שבשליטה צה"לית, אם כדי להמשיך לתקוף את הדרוזים ואם כדי להתגרות בחיילי צה"ל (התגרות שכזו הביאה השבוע לחיכוך ולתקרית ירי חריגה של צה"ל לעבר כוח של הביטחון הכללי הסורי ולפציעת שניים מאנשיו במרחב קונייטרה.
1. מצופה היה מסעודיה כי בשלב הזה יחד עם הפגיעה המשמעותית באיראן, הכבוד האמריקני המופגן (שכה חסר לה בתקופת ביידן) והיותה גורם מרכזי בסדר האזורי החדש ובארכיטקטורה הכלכלית החדשה שמנסה טראמפ לקדם, שתתחיל לקדם צעדים בוני אמון מול ישראל, שמטרתם להגיע לנורמליזציה בקרוב.
2. בפועל, קורה הפוך. לא זו בלבד שסעודיה סירבה לבקשות האמריקניות בנושא בפגישה בבית הלבן (והכעיסה את טראמפ לפי חלק מהדיווחים) אלא שבמקום לתפוס מנהיגות ולהוביל עם הפגיעה המשמעותית באיראן, היא שוב נגררת לרטוריקה של ציר ההתנגדות, ועומדת במריה אפילו במשלוח חיילים לכוח הבינ"ל בעזה או להתחיל במימון שיקום.
3. האמירה של הנסיך הסעודי בועידת דוחא (צוטטה לעיל) יש בה כדי להעיד על הסנטימנט הסעודי, כשבפועל השבוע התקיימה בטהראן פגישה משותפת של נציגי איראן, סין וסעודיה, השלישית במספר לאחר חתימת הסכם בייג'ינג בין המדינות (מרץ 23).
4. אין ספק שהמשך היישום הסעודי של ההסכם גם לאחר חרבות ברזל, מעיד על חולשה סעודית משמעותית, חוסר נכונות "לבחור צד", סנטימנט אנטי ישראלי מובהק והידהוד הנושא הפלסטיני כולל חמאס.
1. לקראת שלב ב' של תוכנית טראמפ, העניינים אף מתחדדים. חמאס בלשון חיובית ובמתק שפתיים זוכה לגיבוי של טורקיה וקטאר.
2. העברת שלטון ופירוז מנשק: לפי חמאס הוא כבר הקים מנגנונים להעברת סמכויות שליטה בעזה. לדבריו "אנחנו לא רוצים לשלוט בעזה. הסכמנו להקים ועדה טכנוקרטית לניהול עזה, ושמות הפעילים בה כבר סוכמו. ישראל חוסמת צעדים לממשל העתידי של עזה". בערוצים סעודיים דווח אתמול כי חמאס הציע להגיע להפסקת אש ארוכה לטווח של לא פחות מ-10 שנים עם הבטחה להקפאת השימוש בנשק (לפי בכיר חמאס בחו"ל באסם נעים חמאס מוכן לדון בהקפאה או אחסון של הנשק).
3. סמכויות הכוח הבינ"ל: זה ממשיך עם טאהר א נונו בכיר חמאס בחו"ל: "הכוח הבינ"ל יפריד בין כוחות ולא יתערב בענייני פנים" לדבריו חמאס מתנגד נחרצות לכך שהכוח הבינ"ל יפרק את חמאס מנשקו והסוגיה כלל לא נדונה. מבחינת חמאס תפקידו של הכוח הבינ"ל יוגבל להשלמת צעדי הפסקת האש ולשמירה עליה, כאשר מיקומו יהיה בשטח המפריד בין כוחות צה"ל לבין חמאס והפלגים הפלסטינים. לכוח לא יהיה תפקיד בעניינים הפנים פלסטיניים או האזרחיים.
4. נראה שלפי שעה ארה"ב נכנעת ולפי הודעה אחרונה הכוח הבינ"ל אמנם יחל לפעול בתחילת 2026 אבל יורכב ממדינה אחת או שתיים בלבד (בניגוד להסכמות הרחבות שגובשו בועידת שרם א-שיח' (לכל מי שעדיין מתרשם מועידות).
במקביל טורקיה מנסה בכל דרך להשיג דריסת רגל בעזה ומודיעה על השלמת ההכנה של הכוחות הטורקיים המיועדים בראייתה למשימה בעזה.
1. אירחה את ועידת שרם א-שיח והייתה מהשושבינות העיקריות לתוכנית טראמפ. אבל גם כאן-דיבורים ומעשים לחוד.
2. בפועל, מערימה קשיים על הסדר החדש בעזה ומעוניינת בכל דרך כמעט לעצור יציאה של פלסטינים מעזה, גם אם זה רק לצרכי שיקום. היות שכך מעניקה, דה פקטו, גיבוי להישארותו של חמאס בעזה (במתכונת חדשה), אינה מוכנה לסייע בפירוזו, ומעלה על נס בכל הזדמנות את הנושא הפלסטיני, ומערימה אינספור קשיים על מימוש תוכנית טראמפ.
1. הבטחות על רפורמות קרובות והתהדרות בהפסקת התשלומים למחבלים ובני משפחותיהם התגלו בפועל כלא יותר מעורבא פרח.
2. במהלך דיפלומטי ישראלי נחשף כי התשלומים לא רק שלא פסקו אלא אף הוגדלו כשהשינוי היחיד שבוצע הוא בערוצי העברת הכספים מקרן ייעודית לערוצים סמויים.
3. נציגי הרש"פ שהגיעו (סוף נובמבר) למפגש העיתי עם נציגי המדינות התורמות, נדרש לספק דין וחשבון בנוגע לרפורמות שהתבקשו ליישם, ובעודם מצפים להמשך התורמות נתקלו, לראשונה, בביקורת נדירה שקבעה שצעדי הרש"פ בשטח סותרים החלטות קודמות של פורום המדינות התורמות.
1. ההבטחה הלבנונית החד משמעית לארה"ב ולמדינות המשקמות הייתה כי צבא לבנון יפרז את חזבאללה מנשקו, לפחות מדרום לנהר הליטאני.
2. בפועל, אין כמעט עשייה, ומה שמופץ לכותרות הוא הצגה אחת גדולה מתואמת עם חזבאללה ויוניפי"ל.
3. חזבאללה המחיש את כוחו מוקדם יותר השנה למול אישור תוכנית פירוקו מנשקו, והצליח דה פקטו לכופף את ידה של ממשלת לבנון החוששת מאוד ממלחמת אזרחים. יתירה מכך, צבא לבנון חדור במקורבים לחזבאללה וכולל גם שיעים, והמשכורות המשולמות בו נמוכות מאלו שמקבל פעיל חזבאללה, כך שאין הרבה סיכוי ש"המפרק" אכן "יפרק".
4. וכשזה המצב, מה עושים? מפנים רטוריקה מתלהמת כלפי ישראל ותולים את האשם במצב באי הנסיגה הישראלית המלאה מהק"מ הספורים בדרום לבנון, כל זאת בגיבוי צרפתי מלא (שמנסה ליצור כוח חלופי ליוניפיל שמסיים את תפקידו בסוף 2026) ובמיון איראני לחזבאללה.
5. איך יוצאים מהמצב – תקיפה ישראלית חזקה בלבנון שתשבור את הסטטוס קוו הקיים, או לחילופין ניצול הנשיא הנוצרי והחלטה לבנונית לפעול בכיוון של נורמליזציה עם ישראל.
6. מבחינתה של ישראל נכון יהיה לדרוש מלבנון לפעול במישור האזרחי-כלכלי מול חזבאללה יותר מאשר מול נשקו: עצירת הכסף מאיראן ותחילת כרסום במאחזים החברתיים של חזבאללה בקרב אוכלוסיית לבנון.
בימים האחרונים, הממשל בארה"ב שהוא נתקל בקשיים משמעותיים בבואו ליישם את תוכנית טרמאפ, כשגם הכוח הבינ"ל הצטמצם מכעשר מדינות שהתחייבו לעניין, למדינה אחת או שתיים שתשתתפנה בו. יתירה מכך, בכל מוקד שנבדק יש פער עצום ובלתי נסבל בין ההבטחות והוועידות למה שקורה במציאות בשטח. חיוני שישראל תשוחח עם ארה"ב בביקור ראה"מ הקרוב על תמונת המצב הכוללת הזו בחתך זירות, תדגיש את נכסיותה ומחויבותה לתוכניות טראמפ וחזונו למזה"ת, ותנסה לעצור את "מריחת הזמן" והשיקום המואץ של ציר ההתנגדות באמצעות שורה של מהלכים צבאיים מתואמים עם ארה"ב ואולי משותפים עימה, ש"יערבבו" מחדש את כלי המשחק האזורי ויפסיקו את מס השפתיים והדיבור המזרח תיכוני בשני קולות.
התרעות פיקוד העורף