בגני ילדים ממלכתיים-דתיים פחות מ-46% הם גננות מהמגזר הדתי-לאומי. פחות מ-49% ממחנכי הכיתות בבתי הספר היסודיים הם בני הציונות הדתית. בחטיבות הביניים רק 60% מורים מוגדרים כאנשי ציונות דתית.
העמקה בנתונים מראה כי ככל שהגננות והמורים צעירים יותר, אחוז החרדים עולה, כך שבעתיד חלקם היחסי יגדל. החינוך הממלכתי-דתי משנה פניו. לא מבחירה, לא ממניעים אידיאולוגיים, אלא פשוט משבר בכוח ההוראה, שיוצר מציאות שיש לה השלכות חינוכיות וחברתיות רבות.
בשנות ה-80 המציאות והמחקרים הדגישו היעדר כמעט מוחלט של ר"מים (רבנים מלמדים) ומורים דתיים-לאומיים בישיבות התיכוניות, ורבנים חרדים שימשו כמחנכי הנוער הדתי.
בימים ההם המנהיגות החינוכית, הדתית והפוליטית ראתה את המצב כאתגר שיש להתמודד איתו. הם פעלו להקמת מסגרות להכשרת מורים דתיים, במקביל לפיתוח ישיבות הסדר וישיבות גבוהות ברוח הציונות הדתית. האם המנהיגות הנוכחית מגדירה את תופעת התחרדות ההוראה כבעיה? האם מתקיימת חשיבה יצירתית לשינוי המצב?
בראש ובראשונה אבהיר כי יש בין החרדים גננות, מורות ומורים נהדרים ומצוינים. אינני מטילה, חס וחלילה, דופי בכישוריהם ובאיכותם המקצועית. אך הבעיה היא השוני האידיאולוגי בין הזרמים.
המורים והמחנכים, לצד הבית והמשפחה, הם המסד להעברת מסרים ולהנחלת ערכי הציונות הדתית. מורים מעצבים את זהות תלמידיהם גם באמצעות תוכניות הלימודים וגם באמצעות דוגמה אישית באורח חייהם ובהתנהגותם.
תמורות עצומות
רציפות החינוך והמשכיות דתית על פי רוח הזרם הממלכתי-הדתי והקהילה הדתית-לאומית קשורות במישרין גם לצוות ההוראה. הבדלי ההשקפה ודרך החיים של מורים חרדים בהשוואה לדתיים ניכרים בסוגיות רבות, ואתייחס לשלוש מתוכן.
לעומת זאת, החרדיוּת מתבדלת מהעולם החיצון ומסתייגת מהציונות. אחד מביטויי השוני הוא סוגיית הגיוס. הניתוק בין עולמם של המגזרים המשרתים למגזר ש"תורתו אומנותו" חודר בהכרח לחינוך.
איך מורה חרדית תבין את התנהגותו ומצב רוחו של ילד שאביו משרת מאות ימי מילואים? איך נראה חדר המורים כשמחצית מהצוות בחרדה קיומית לסביבתה, ואילו המחצית האחרת חיה בשגרה ובשלווה?
מעבר להיבט ההשקפתי המרכזי והמשמעותי, לכניסת חרדים לחינוך הממלכתי-דתי יש השלכות על היומיום במערכת. הדבר בולט במיוחד לנוכח מסמך הקווים המנחים למדיניות החמ"ד (חינוך ממלכתי-דתי), שבו כתוב, בין היתר: "החמ"ד יחנך את תלמידיו לחובת שירות פעיל בצה"ל".
למשפחות רבות יש השכלה אוניברסיטאית גבוהה, הן קוראות ספרות כללית והולכות למוזיאונים, לתיאטראות ולקונצרטים. מורים בני הקהילה החרדית, שפחות נחשפים למודרנה, מייצרים פער מובהק בין בית הספר לבין אורח החיים בקהילת בית הספר.
נדייק ונציין כי גם בקרב הציבור הדתי-לאומי יש קבוצה חרדית-דתית-לאומית שרואה במודרנה סכנה, וצוות חינוך הבא מקרבה מוביל אף הוא לפערי השקפה בין הבית לבין בית הספר.
אך המתח המובנה בין קהילות המעודדות לימודים כלליים וערכים ליברליים יותר, לבין צוות חרדי יותר, בהחלט מעמיד אתגר חינוכי וארגוני גדל והולך בחמ"ד.
לעומת זאת, החברה החרדית עדיין מאופיינת בהגדרת תפקיד האישה בעיקר בגידול הילדים וניהול משק הבית, ומתייחסת לעבודת נשים בעיקר לצורך פרנסה ולא כנתיב למימוש עצמי. מורות ומורים חרדים לא יכולים, מטבע סביבתם ואורח חייהם, לתמוך באופן כנה בהתפתחות המדהימה הזו ולהוביל את בנות ובני הציונות הדתית לטיפוח שוויון ערך בין המינים.
להביא טאלנטים
מהסיבות שנמנו עד כה ועוד, חובה לפעול להבאת גננות, מורות ומורים בעלי השקפה דתית-לאומית לחינוך הממלכתי-דתי. אבל איך עושים זאת?
בנוסף, ישנן דמויות בולטות (טאלנטים) בציבור הדתי-לאומי שניתן להביא למספר שעות מועטות וקבועות לכיתות. דמות כזו, גם אם תלמד 2-4 שעות שבועיות, תעלה את יוקרת מקצוע ההוראה.
מורות דתיות נשואות מתבקשות להגיע לבית הספר כשהן עוטות כיסוי ראש, גם אם אינן נוהגות כך בחיי היומיום. כדי לא להתחייב לכללים אלה, הן בוחרות ללמד בבתי ספר ממלכתיים. האם עדיפה מורה בעלת השקפה חרדית הנוהגת בקוד לבוש נדרש, על פני מורה דתית-לאומית?
מחשבה יצירתית ודיאלוג פתוח עשויים לעצב ולשמר את הייחודיות של הזרם הממלכתי-דתי, ולמנוע דיסוננס חינוכי בין עולם הערכים הציוני-דתי לבין עולם הערכים של מורות ומורים חרדים.
התרעות פיקוד העורף