על חלשים
לא מעט מאזרחי העולם מצקצקים בכעס כאשר הנשיא האמריקאי מתנהג כך. הם מרגישים שיש יותר משמץ של אי־צדק בכך שאמריקה חזקה על חלשים וזהירה מול חזקים. הצקצוק מובן, אך האלטרנטיבה גרועה יותר. האלטרנטיבה היא להיות חלש גם מול חלשים (שיטת אובמה) – או להיות חזק גם מול חזקים (ולהסתכן בקטסטרופה). טראמפ, עד כה, מוכיח שיש לו שיקול דעת. הוא נוהג כבריון מול מי שבריונות יכולה לשנות את התנהלותו, ונמנע מלפעול כבריון מול מי שעלול להחטיף מכה חזקה בחזרה. כאמור, לא בדיוק מראה מלבב. אך זו הדרך הטובה משתי האפשרויות למנהיג העולם.
נו, ונניח שזה הכל בגלל הנפט (זה לא), אז מה? כבר יותר ממאה שנים שנפט הוא דבר חשוב ביחסי מדינות ומעצמות. אנרגיה היא מוצר חיוני. היא משאב שמוביל למאבקי כוח, למלחמות, לסכסוכים, היא מקור של עוצמה ושל חולשה. כמעט מגוחך לטעון שלנשיא אמריקאי אסור להביא בחשבון עניין משמעותי כמו נפט, כאשר הוא שוקל את יחסי ארצו עם מדינות אחרות. הוא מונע נפט מאיראן כדי להחליש אותה. הוא משתלט על נפט בוונצואלה כדי להחליש את סין ולחזק את ארה"ב. צריך לקוות שהמהלך הזה יביא תועלת גם לאזרחיה האומללים של ונצואלה. אבל כך או כך אי אפשר להניח שטראמפ, או נשיא כלשהו, יחליט שנפט הוא עניין שמוטב לא לעסוק בו.
כמו הנפט בוונצואלה, גם גרינלנד אינה גחמה סתמית, חסרת היגיון. לא שראוי לתמוך בגישה היהירה של האמריקאים לטענת הבעלות שלהם על השטח הזה, כאילו עצם העובדה שיש להם צורך בו היא סיבה לתת להם אותו. ומצד שני, כדאי לנסות להבין אותם, וגם לפענח את הסיבה לרצון שלהם להשתלט עליו. כן – אנרגיה כמובן, כמו בוונצואלה. וגם אסטרטגיה.
הקיטוב מסוכן?
בערך שליש מהישראלים "מאוד אופטימיים" כששואלים אותם על העתיד של ישראל. בערך שליש מהם פסימיים. הרוב, צריך לומר, "קצת פסימיים". רק מיעוט "מאוד פסימיים". אבל מול השליש שמאוד אופטימיים יש שליש שפסימיים, לפחות במידה מסוימת. האם זה הרבה או מעט? התשובה כמובן תלויה בציפיות שלכם.
אפשר לומר: אם אחרי שנתיים של מלחמה, ועוד שנה של תסיסה חברתית ופוליטית, רוב הישראלים עדיין אופטימיים – בערך 60% לפחות קצת אופטימיים – זה לא רע. יכול היה להיות יותר גרוע. אפשר גם לומר: שליש מתושביה של מדינה פסימיים? זה סימן לא טוב לעתיד. סיבה לדאגה. אתם תבחרו איזו משתי הפרשנויות נראית נכונה. ואם מותר לנחש, מה שתבחרו יעיד גם הוא על השאלה כמה אתם אופטימיים או פסימיים.
מנינו כבר חמישה, או שישה, או שבעה אתגרים. צריך לארגן אותם בסדר חשיבות. למה? כי טבעם של בני אדם לעסוק במה שחשוב מאוד ודחוף מאוד, ולדחות את מה שנראה קצת פחות חשוב, או קצת פחות דחוף. יכול להיות שחלק מההזנחה של אתגר עזה במשך כל כך הרבה שנים היה, בין השאר, תוצאה של הנטייה הזאת.
הרי זה לא שמישהו חשב שעזה היא גן עדן בגבולנו. היה ברור שהיא בעיה, שיום אחד אולי תתפרץ. אבל תמיד היו דברים דחופים יותר. תמיד הממשלה חשבה שיש לה בעיות בוערות יותר. וזו לא הטחת האשמה במישהו – לא זה העניין עכשיו. זו הנחת עבודה ביחס לאתגרים: לפעמים אלה שנדחים, כי הם נראים קצת פחות חשובים ברגע מסוים, הם אלה שמתפרצים וגורמים נזק.
כך או כך, ראוי להציץ לא רק במה שאומרים כל הישראלים, בממוצע. ראוי להציץ גם בהבדלים ביניהם. כי אין הסכמה על הדירוג הכללי בקרב כל הקבוצות שנכללות בסקר (שהן כל קבוצות האוכלוסייה בישראל). אפשר להניח שלא תופתעו מכך שרק שיעור קטן מהיהודים בישראל, וזו דוגמה, דירגו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כבעיה מספר אחת (16%), בעוד שיעור גדול יותר מהערבים בישראל עשו זאת (27%).
כן, כן, משונה קצת לגלות, אבל זה המצב. ונאמר מראש, אנחנו קצת מגזימים בדמיון הזה, אבל בכל זאת חושבים שיש טעם להצביע עליו כדי לגלות שהוא פחות משונה מכפי שנדמה. אבל נתחיל בהסבר. במה דומים ערבים ישראלים, יהודים תומכי ימין וחרדים? כל אלה קבוצות שבהן אין רוב של משיבים – יש הרבה, אבל אין רוב – שחושבים שהקיטוב הוא הסכנה הכי גדולה לישראל.
נסביר: מהחילונים, 70% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהמזדהים כתומכי ימין־מרכז, 57% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהמזרחים, 65% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהדתיים, 55% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. מהשמאל־מרכז, 73% חושבים שהקיטוב הוא הבעיה הכי חמורה. כך, קבוצה אחרי קבוצה, בחלוקות שונות. כמעט כל חלוקה מובילה לרוב של יותר ממחצית שבוחרים בקיטוב כסכנה העיקרית לישראל. אבל לא בקרב הערבים (39% לקיטוב), לא בקרב תומכי הימין (48%), לא בקרב החרדים (32%).
עכשיו חשבו על החיבור המשונה הזה. למה דווקא אלה הקבוצות שבהן הקיטוב לא זוכה לרוב בבחירה בין סכנות? החרדים והערבים – זה קל: סכנת הקיטוב פחות נוגעת להם. המצב ההפוך מקיטוב, שהוא לכידות, הוא מצב שעדיין מותיר אותם כקבוצות המיעוט של החברה הישראלית. כאשר מדברים על קואליציה רחבה אחרי הבחירות, או על קואליציה מקיר לקיר, או – בעיקר – על דברים כמו "קואליציה ציונית" – מדברים על משהו שהם לא בהכרח חלק ממנו. כמובן, אולי כן. אולי בקונסטלציה מסוימת יצטרכו אותם, או אפילו ירצו אותם. אבל לכידות ישראלית מתייחסת בדרך כלל ליחסים של קבוצות אחרות, לא לחרדים ובטח שלא לערבים.
ומה על תומכי הימין? זה שם קוד לתומכי הקואליציה המכהנת. רוב תומכי הקואליציה נמצאים בימין – כמעט כל תומכי הימין הם גם תומכי הקואליציה. אלה רואים את הקיטוב פחות כסכנה חברתית למדינת ישראל, ויותר כסכנה פוליטית לקואליציה שהם תומכים בה. הרי מה המסקנה אם הקיטוב הוא הסכנה הכי גדולה? המסקנה היא שצריך יותר אחדות, יותר לכידות. ואיך משיגים יותר אחדות? כנראה בשינוי של הקואליציה והחלפת סדר היום (המקטב) בסדר יום אחר (יותר מאחד).
להילחם בסכנה כמו איראן אפשר גם עם הקואליציה הנוכחית. להתמודד עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני אפשר גם עם הקואליציה הנוכחית (לא שהיא עושה זאת, או עושה זאת היטב, אבל תיאורטית, טיפול בסכסוך לא מחייב מהותית את החלפת הקואליציה). לעומת זאת, טיפול בסכנת הקיטוב הוא למעשה אמירה ברורה על הקואליציה. טיפול בסכנת הקיטוב משמעותו שינוי שיהיה קשה מאוד לעשות בלי שיהיה לו ביטוי בשינוי של הקואליציה.
התרעות פיקוד העורף