בפועל, המציאות טפחה על פניהם. אחת הפרשניות קבעה כי "נתניהו טס לפלורידה כדי לקנות זמן וגב מדיני… הביקור יתנהל בלוח זמנים מחורר… ובין פגישות מתמשכות וראיונות ארוכים, נתניהו בעיקר קונה זמן, בזירה המדינית והמשפטית". פרשנות נוספת קבעה כי "המופע במאר־א־לאגו סיפק לנתניהו חומרי קמפיין מושלמים: האדרה אישית ורמיזות על עזה, איראן וחנינה, בעוד בפועל אין התקדמות מעשית בזירה העזתית. הרבה תדמית, מעט תוצאות בשטח". האומנם?
הנושאים שעל סדר היום היו ברורים: האיום האיראני המתעצם על רקע המצב הפנימי הנפיץ במדינה, לרבות ניסיונותיה של טהרן לחדש את תוכנית הגרעין ולשקם את מערך הטילים; עתיד הלחימה בעזה; והיום שאחרי חמאס. עוד לפני הגעתו של נתניהו למיאמי, כבר הועלו ספקות לגבי מידת המחויבות האמריקאית. אלא שהפגישות עם הנשיא דונלד טראמפ שינו את התמונה מן הקצה אל הקצה.
טראמפ טרף את הקלפים. המסר המרכזי שיצא מהשיחות היה חד וברור: ישראל לא תאפשר לאיראן להתחמש מחדש, וכל ניסיון כזה ייענה בכוח צבאי, בגיבוי אמריקאי מלא. לא רמיזות, לא ניסוחים מרוככים ולא עמימות דיפלומטית. קו אדום הוצב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כדי להבין את עומק האיתות, יש להפנים את תפיסת עולמו של טראמפ. בעיניו - מדיניות חוץ אינה מגרש אידיאולוגי, אלא זירת עסקים קרה.
מדינות, משטרים וארגונים נמדדים בשאלה אחת: האם הם מועילים לאינטרס האמריקאי, או פוגעים בו. כך יש להבין גם את המבצע בוונצואלה ותפיסתו של ניקולאס מדורו – התנגדות למשטר דיקטטורי, מלחמה בקרטל סמים ומסר לעולם. מי שמוכן לעסקה ברורה, תחת כללים אמריקאיים, זוכה בלגיטימציה. מי שמסרב, משלם מחיר כלכלי, מדיני, ולעיתים צבאי.
זה איתות ישיר לאיראן, לרוסיה ולסין. לא נאום מוסרי, לא חזון אוטופי, אלא "ביזנס". איראן נדרשת לבחור בין פירוק מנגנוני האיום שלה לבין בידוד. רוסיה מבינה שהמרחב האפור של עמימות הסתיים. סין קולטת שהמשחק הכלכלי כבר אינו חד־כיווני. כולם מקבלים את אותו מסר: הדלת פתוחה לעסקה, אך מי שמנסה לאתגר את הסדר האמריקאי, ייענה בכוח.
גם בזירה העזתית הובהר הכיוון. טראמפ קבע כי התקדמות לשלב השני של המתווה האמריקאי תתאפשר רק לאחר פירוק חמאס מנשקו. לא תהליך מדורג, לא פשרות ביטחוניות, ולא קיצורי דרך. חמאס, כך הובהר, אינו יכול להמשיך להתקיים ככוח צבאי. אם הארגון לא יפורק מנשקו, ישראל תמשיך בלחימה, והפעם בגיבוי אמריקאי מלא וללא הסתייגויות. המסר לעזה דומה למסר לטהרן: התפרקו מהנשק, או שתשלמו מחיר כבד.
מבחינת ישראל, הביקור הניב הישגים משמעותיים. ההבטחה האמריקאית לפירוק חמאס מנשקו אינה רק הצהרה פוליטית, אלא גם גיבוי מעשי לקו שישראל מציגה מאז 7 באוקטובר: אין שיקום בלי פירוז, ואין עתיד לעזה כל עוד חמאס שולט בה חמוש.
גם הסוגיה הטורקית עלתה אל השולחן, אם כי כבדרך אגב. טראמפ נשאל על מטוסי ה־F35, והשיב במשפט קצר אך טעון משמעות: הם לא ישמשו נגד ישראל. לא נאום ולא אזהרה פומבית, אלא אמירה די ברורה.
שש פגישות התקיימו בין נתניהו לטראמפ מאז שהאחרון חזר לוושינגטון, מספר חריג בכל קנה מידה מדיני. הפגישה האחרונה הייתה הלבבית והמפרגנת מכולן. טראמפ לא הסתיר את הערכתו לנתניהו, ואף הרעיף עליו מחמאות החורגות בהרבה מהנימוס הדיפלומטי המקובל. וכאן נכנסת הזירה הפוליטית המקומית. מבלי לומר זאת במפורש, טראמפ פתח למעשה את מערכת הבחירות הקרובה בישראל. המסר היה ברור: זהו המנהיג שאיתו הוא יודע "לעשות עסקים".
בסיכומו של דבר, ביקור נתניהו בארה"ב לא היה רק אירוע מדיני, אלא גם איתות אסטרטגי גלובלי. מי שחיפש עמימות, התאכזב. מי שחיפש קו ברור, קיבל אותו. במזרח תיכון רווי איומים, לעיתים הבהירות היא עוצמה וכוח.
נראה כי התנהלותו של הנשיא אינה אפיזודה חולפת, אלא הצהרה ברורה על חזרתה של אמריקה לשפת המקל. טראמפ משדר לעולם כי עידן העמימות הסתיים: מי שמאיים – משלם מחיר, מי שמוכן להתפרק מאיומים ולכבד כללים – זוכה להזדמנות. זהו מסר שמכוון לאויבי ארה"ב, אך גם לבעלות הברית: טראמפ אינו מתכוון לנהל סכסוכים אינסופיים, אלא לכפות הסדרים. עבור ישראל, המשמעות ברורה - אשרור התחייבותו של הנשיא האמריקאי שלפיה עזה תפורז, אם בהבנה ואם בכוח צבאי.
התרעות פיקוד העורף