ההתיישבות הפכה לשליחות, והשיח הלאומי-דתי הקצין. לצד זרמים משיחיים, היו קולות בציונות הדתית שלא אימצו את השפה הגאולית ולא ראו בפוליטיקה זירה למאבק אמוני-פוליטי. מאז שנות ה-90 המגזר מתפצל לעמדות שונות. אוסלו, רצח רבין וההתנתקות העמיקו מחלוקות פנימיות והראו שהציונות הדתית אינה מקשה אחת.
בימינו מתקיימים בציונות הדתית זרמים שונים: ציבור תורני-לאומי המדגיש מחויבות הלכתית ותפיסה לאומית חזקה; זרם לאומי-אידיאולוגי שמעמיד את ערך הארץ והביטחון במרכז אך שומר על פתיחות יחסית; זרם דתי-ליברלי המבקש לשלב הלכה עם דמוקרטיה, שוויון ורגישות חברתית; ציבור מסורתי-משתלב שאינו אידיאולוגי במובהק; וקבוצות אקטיביסטיות המדגישות מוסר, צדק חברתי ופלורליזם.
לצד ההזדהות עם עקרונות יהודיים, השירות בצבא והמחויבות לחברה, קיימת אי-הסכמה בנושאים אחרים: סגנון פוליטי, תפיסת הדמוקרטיה, יחס למיעוטים, מעמד האישה והחיבור ההדוק בין דת לשלטון. חלק גדול מהמגזר חושש מפעילות מדינית-אידיאולוגית קיצונית, ככפיית חזון הסיפוח של יהודה ושומרון וריקון עזה, ושינוי אופיו של המרחב הציבורי.
בתוך המתח הזה מתבלט קול בציונות הדתית הסבור כי מחויבות ליהדות ולציונות אינה סותרת מדינה דמוקרטית, ליברלית ושוויונית ורואה חשיבות עליונה בשילוב הציבור החרדי בנטל החובות והזכויות. הוא אינו שואף להקמת מדינת הלכה, ואף מסתייג ממנה. בעיניו, הוצאת מוסדות דת ממוסדות השלטון היא תיקון וזיכוך של הדת, שמחזיר לה את מקומה כמקור השראה ומוסר, ולא כמנגנון כוח. תפיסה זו נועדה לבסס מדינה יהודית-דמוקרטית באמת.
הפער בין האופן שבו הציונות הדתית נתפסת מבחוץ ובין האופן שבו היא חיה מבפנים הוא מהותי. הציונות הדתית מתקיימת לא דרך משמעת פוליטית, אלא דרך מתח מתמיד בין אמונה, לאומיות, אחריות אזרחית ושיקול דעת פוליטי – וזה מה שהופך אותה למגזר יוצא דופן, רב-פנים וחיוני לחברה הישראלית.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר עצמאי בתחומי היהדות כתרבות ופילוסופיה יהודית
התרעות פיקוד העורף