בהפגנה בסחנין או בנאומי חברי הכנסת הערבים בכנסת לא נשמעו ביטויים של הכאה על חטא, לקיחת אחריות עצמית, הודאה בכך שמשהו בעייתי קורה בחברה הערבית.
המוחים והמפגינים ניצלו את התגברות הפשיעה בחברתם כדי להגביר את ההסתה נגד רשויות המדינה. חברי כנסת ערבים, מטיפים במסגדים וראשי יישובים מתסיסים את קהילתם באמתלות שונות, לעיתים בלאומנות שמסכנת את הדו־קיום.
ישראל היא מדינה יוצאת דופן לא רק בהיותה מדינתו היחידה של העם היהודי, אלא בכך שיותר מ־20% מאוכלוסייתה הם לא־יהודים, מוסלמים ברובם המכריע, שעיקרם רואים עצמם כפלסטינים וקשורים בנימי נפשם למרחב המוסלמי המאיים על ישראל. מיעוט בתוך מדינת המיעוט במזרח התיכון.
עם זאת, רבים מהם משתלבים היטב במדינה ובארגוניה, דבר שבולט במיוחד בתחומים דוגמת הרפואה, הרוקחות והבנייה. לא פלא שבעולם הערבי הם נחשבים ל”ערביי השמנת”, הנהנים מכל טוב שמעניקה להם מדינתם הלא־מוסלמית.
הפשיעה המתמשכת בחברה הערבית מטרידה את רשויות המדינה. לטיפול בה נדרש שיתוף פעולה עם ראשי המגזר. אלא שלהנהגה הערבית נוח להתנער מאחריותה ולהטיל את כובד האשם על המדינה. מדוע לא נעשה שם בדק בית חברתי פנימי, תוך הסתייעות במשטרת ישראל?
ועדיין, לרוב ערביי ישראל טובים החיים במדינה שמאפשרת להם להתפתח, להתרווח, לקיים את אורחות חייהם וגם להיות נאמנים למדינה. רוב ערביי ישראל כואבים באמת את הפשיעה בתוכם ומאמינים שבידי המשטרה היכולת לדכא אותה, למנוע את רוב המקרים הטרגיים.
אבל כשהנהגתם, הנבחרת על ידם, מנצלת גם את גל הרציחות כדי להפגין נגד רשויות המדינה, לזעוק על אפליה, להקשות על פעולות המשטרה, לחסום דרכים ולשרוף צמיגים – הם רק מרחיקים את הפתרון.
השתלבות אמיתית בחיי המדינה היא גם מילוי חובות, ולא רק קבלת זכויות. היא גם אימוץ כללי החוק והסדר שחלים על כלל האזרחים. זה לא יקרה אלא אם ערביי ישראל יבחרו לעצמם לקראת הבחירות הנהגה ראויה יותר, לא קיצונית, לא לאומנית, לא מעוררת מדנים, כזו שמובילה להשתלבות אמיתית. רק כך אפשר יהיה לטפל באמת בבעיות המיוחדות – ולא רק הפשיעה – של החברה הערבית בישראל.
התרעות פיקוד העורף