משפחה ישראלית נורמטיבית איבדה את בנה יקירה, ועולמה חרב עליה. הלב איתה. כשהשכול מונגש ברמה יומיומית, הופכת ההזדהות עם המשפחה, בצדק גמור, לעניין אישי של כולנו. מכאן ואילך המשפחה נגררה למערבולת פוליטית ונעשתה כלי במשא ומתן מדיני.
האומנם? מדובר באדם שמופעל על ידי אגו אינסופי. בזמן שטראמפ וקראוס מחליפים חוויות מרגשות משחרור החטוף האחרון, הנשיא האמריקאי מצדיק את הריגתם ברחוב של שניים מאזרחיו על ידי המיליציות (משטרת ההגירה הפדרלית). בשני המקרים, אגב, טראמפ יוצר את הרושם שהוא עצמו משחרר חטופים ויורה באזרחים סוררים.
הגל הזה העלה לאוויר את רעיון ה"יחד" ששיחק היישר לידיים של מי שהביאו לאסון ומנסים בחסות סנטימנט האחדות המדומה להימלט מוועדת חקירה ממלכתית ש"מפלגת את העם". עכשיו לך תסביר כיצד הוחזרה גופתו של גואילי רק אחרי 843 ימים.
"תמיד חשבנו שלא ייתכן שיוחזרו כל החטופים" אמר בן כספית בקשת 12. באמת? היו לא מעטים שחשבו שניתן לשחרר את כולם תמורת כולם (מה שקרה, פחות או יותר) והשאלה היא אם המוסכמה הזו, שלא כולם ישוחררו, מוסברת בכך שחמאס אינו מוכן לכך או שממשלת ישראל אינה מוכנה לכך. מי שטרפד היה ממשלת ישראל, זו שנציגיה וחצוצרותיה מנבאים המשך לחימה. למה? פריימריז, המשפט, השחיתות, הקריסה בסקרים – כל החבילה הארורה שלא ראויה להגנתו של רן גואילי ז"ל.
התרעות פיקוד העורף