אולם דווקא כעת, כשמפלס החרדה הלאומי יורד והדופק חוזר לסדרו, אנו חייבים לאזור אומץ, להביט במציאות בעיניים מפוכחות ולומר את מה שהיה אסור לומר כל עוד היו אחינו ואחיותינו במנהרות: אסור שזה יקרה שוב. ולא כסיסמה, אלא כמדיניות. הרגע שבו אחרון החטופים חזר, הוא הרגע שבו מדינת ישראל חייבת לחזור אל המגירה הנשכחת, לשלוף משם את דוח ועדת שמגר, ולהפוך אותו לחוק יסוד בלתי עביר.
סינוואר לא חזר לעזה רק עם חירות אישית; הוא חזר עם תובנה פסיכולוגית עמוקה על החברה הישראלית ועם מסקנה אופרטיבית ברורה: לחיי אדם יהודי יש מחיר אין-סופי, ולכן חטיפה היא הנשק האולטימטיבי.
במשך שנים ישב סינוואר, תכנן, בנה את המנהרות ושכלל את התוכנית, כשהוא נשען על התקדים שקבע נתניהו. הוא ידע שישראל תתכופף. הוא ידע שאם יחזיק במספיק ישראלים, הוא יוכל למוטט את המדינה מבפנים. הטבח הנורא של שבעה באוקטובר לא נולד בחלל ריק; הוא היה תוצאה ישירה של המשוואה המעוותת שיצרנו במו ידינו. שחרור סינוואר תמורת שליט לא היה מעשה הומניטרי - הוא היה גזר דין מוות דחוי לאלפי ישראלים.
חזרה לעקרונות שמגר אינה מעידה על חוסר רגישות או על הפקרת חיי אדם. להפך, היא הביטוי העליון של האחריות הלאומית. היא אמירה ברורה לאויבינו: "שוק החטופים" נסגר. לא יהיו עוד עסקאות סיטונאיות שיזרימו חמצן לטרור ודם לרחובותינו בעתיד. זהו צעד קשה לעיכול רגשית, במיוחד לעם המקדש את ערך "פדיון שבויים". אך האתוס היהודי מעולם לא קבע שיש לפדות שבויים במחיר שיסכן את הציבור כולו.
ההפקרות של עסקת שליט הוכיחה שרחמים על האכזריים סופם אכזריות על הרחמנים. עכשיו, כשהלבבות של כולנו מלאים בהקלה על אלו ששבו ובאבל על אלו שלא, זה הזמן לחוקק את החוקים שימנעו את האסון הבא. אנו חייבים זאת לנופלים, אנו חייבים זאת לחטופים שחזרו מהתופת, ובעיקר - אנו חייבים זאת לדור הבא, כדי שלעולם לא יעמוד שוב מול דילמת השטן שסינוואר הניח לפתחנו. חוק שמגר עכשיו, למען החיים.
התרעות פיקוד העורף