סמכות היא היכולת לקבל החלטות, להפעיל משאבים, לכוון את הארגון, והחובה לעמוד ביעדים ולשאת בתוצאות. במערכות ציבוריות רבות בעלי תפקידים נושאים באחריות רחבה, אבל סמכויותיהם מוגבלות בגלל רגולציה ותלות בגורמים חיצוניים. כך, לדוגמה, ראשי רשויות מקומיות, שנדרשו לתת מענים בעיתות חירום, ונדרשים בשוטף לתת מענים בתחומים שונים, אך תלויים במשרדי ממשלה, בבירוקרטיה ובתקציבים. במקביל יש בעלי סמכות לאומית המסרבים לקבל אחריות על תוצאות.
במערכת החינוך הפער בין סמכות לאחריות בולט. מנהל בית הספר אחראי על כל ההיבטים: הישגים לימודיים, בטיחות, ניהול תקציב, תפעול, גיוס צוות ושימורו, קשר עם הורים ועם הרשות המקומית ועמידה ביעדי משרד החינוך. האחריות רחבה, מקיפה ולעיתים בלתי אפשרית. לצד זאת, סמכויותיו מצומצמות: הוא אינו שולט באופן מלא בשיבוץ המורים, אינו יכול לפטר מורים או לתגמל מצוינות, אינו מחליט על תקנים, מוגבל בגמישות התקציבית, כפוף לרגולציה כבדה ולעומס דיווחים, ולעיתים אינו יכול להתאים את המדיניות הפדגוגית לצורכי הקהילה.
פער זה יוצר מציאות שבה המנהל נדרש להוביל שינוי, אך חסר כלים בסיסיים לעשות זאת. התוצאה: שחיקה גבוהה, תסכול, קושי בגיוס מנהלים חדשים ונטייה לעסוק ב"כיבוי שריפות" במקום בניהול אסטרטגי. כך נפגעת יכולתם של בתי הספר להתפתח ולהתאים עצמם לשינויים. כדי להתמודד עם הפער בין סמכות לאחריות במערכת החינוך נדרש שינוי במדיניות ושינוי מבני הנשען על עקרונות של ביזור, מקצועיות ואוטונומיה ניהולית. ראשית, יש להרחיב סמכויות, להגדיל את השליטה בתקציב ולהעניק עצמאות פדגוגית רחבה יותר.
שנית, יש להפחית את העומס הבירוקרטי המוטל על מנהלים באמצעות צמצום דרישות הדיווח, איחוד מנגנוני פיקוח והעברת חלק מהם לרשות המקומית או לבית הספר עצמו. שלישית, יש להשקיע בפיתוח מקצועי למנהלים, הכולל הכשרה בניהול מערכות מורכבות, מתן כלים להובלת שינוי, לניהול משא ומתן וליצירת תרבות ארגונית לומדת.
מדינות שהצליחו לשפר את מערכות החינוך שלהן עשו זאת בין היתר באמצעות העצמת מנהלים. כדי שמנהלים יוכלו להצעיד את החינוך בישראל קדימה, חייבים לא רק להגדיר להם חובות ואחריות, אלא גם לתת להם סמכויות.
התרעות פיקוד העורף