מבצע “שאגת הארי” הוא לא רק צבאי, הוא בעיקר תודעתי. מדינת ישראל הסירה סוף־סוף את מחסום הפחד. במשך שנים חיינו תחת תפיסה של היסוס. חששנו מהסלמה, פחדנו מהתגובות, והאויבים שלנו, בכל הזירות, זיהו זאת היטב. הם ניצלו כל רגע של חולשה כדי להתחמש, להתעצם ולהרחיב את האיום – בעזה, בלבנון, ובמיוחד באיראן. כשהאויב מריח אצלנו פחד, הוא אינו נרתע, הוא תוקף.
התקיפה הישראלית באיראן, זו ב”עם כלביא” וזו בשבת האחרונה, שינתה את המשוואה. לא רק בגלל הפגיעה עצמה, אלא בשל המסר שהיא שידרה: ישראל אינה עוד מדינה שמגיבה, אלא מדינה שמעזה לעצב מחדש את המציאות האזורית. זהו תהליך עמוק יותר מתגובה לאיום נקודתי.
מדובר בתיקון של משקעי עבר, של מדיניות זהירה מדי. במשך שנים אפילו אזכור חודש הרמדאן היה גורם ללחץ במערכת. המחשבה הייתה שאסור “להדליק את השטח”, וכך נוצרה נטייה לריסון יתר. דווקא בתקופת הרמדאן, המסר צריך להיות הפוך: ערנות, נחישות ואפס סובלנות לאיומים. אין מקום להתנהלות מתוך חשש מהתגובה. מי שמגלה עוצמה, מייצר הרתעה. מי שמשדר חולשה, מזמין הסלמה.
וההקשר רחב עוד יותר. חיזבאללה הוכיח שהוא עדיין שחקן פעיל במערכה כשהצטרף לעימות ושיגר רקטות וכטב”מים לעבר יישובי הצפון. זו עוד תזכורת לכך שהארגון ממשיך לפעול כחלק מציר איראני רחב ומוכן להסלים את המצב בכל רגע שבו יזהה הזדמנות. צריך לומר ביושר: הפסקת האש שהושגה מול לבנון הייתה מלכתחילה שאלה של זמן. כל עוד חיזבאללה ממשיך להתקיים ככוח צבאי מאורגן, מצויד וממומן בידי איראן, אין מדובר בשקט אמיתי אלא בהפוגה זמנית. ארגון שמחזיק עשרות אלפי רקטות, מערכי כטב”מים ויחידות קומנדו אינו הופך בן־לילה לגורם מרוסן.
גם ביהודה ושומרון המצב רחוק מלהיות יציב. הרשות הפלסטינית בוחנת את ישראל בזהירות. יש שם ציפייה לכך שאיפוק יחסי במהלך המלחמה יזכה אותם בהישגים מדיניים בעתיד. הפער הזה מסוכן ולכן גם כאן חייב להיות מסר ברור: אין עוד מציאות של נשק לצד ריבונות ישראלית. ניהול אזרחי – כן. טרור – לא.
האירועים האחרונים הם נקודת מפנה. ישראל הוכיחה שהיא מסוגלת להשתחרר מפחד, וזהו השינוי החשוב ביותר. עכשיו האתגר האמיתי הוא לשמור על האומץ הזה. לא לחזור לדפוסים הישנים של היסוס. לא להיבהל מלחצים בינלאומיים או אזוריים. כי כשישראל פועלת מתוך עוצמה היא משנה את המרחב כולו.
התרעות פיקוד העורף