כך פתאום, באמצע המרדף אחרי מחוגי השעון, בעודי מדלגת מפגישה חשובה למפגש מרגש של חוג ידידים במטה של חברה גלובלית מובילה, עולה ויורדת מבמות בהרצאות העצמה בצפון ובדרום, הכל נעצר באחת. ציפינו שזה יגיע במוקדם או במאוחר, ובכל זאת ההפתעה הייתה גדולה ומיידית. זה תפס אותי על ההליכון בחדר הכושר. הצפצוף האיום שמתריע על העתיד לבוא בישר לנו: החלה המתקפה הגדולה.
ושוב כל ה"לשעברים" מפרשנים. עד כה לא ידעו, עכשיו יודעים הכל. ודונלד טראמפ, כהרגלו, מספק אמרות כנף ופרופיל אופנתי עם כובע שעוד יהפוך ללוק הבא. האיראנים, כך מספרים, רוקדים ברחובות – בינתיים בעיקר בבירות אירופה. כולם בציפייה לבאות, כאילו מדובר בפרק סיום עונה. ובמלחמה כמו במלחמה – יש גם הרוגים. יש מפונים, שוב מפונים, והפעם אלה שבתיהם נהרסו.
וראו זה פלא: גם הפעם השרים מתעטפים בדומייה. איש אינו עוסק בענייני משרדו, איש אינו מסייע באמת לציבור. רק מקריאים מסרים. מישהו קרא להם "להקת מעודדות". אולי הגיע הזמן שיתעוררו, שייקחו אחריות, שיסייעו למי שבאמת צריך.
השבוע הילדים הסתובבו בתחפושות בממ"דים ובמקלטים. פורים בצל אזעקות. מדברים על המן, שהפעם לא תלו אותו על עץ אלא אידו אותו ואת חבר מרעיו. המציאות עולה על כל דמיון. גם חיזבאללה הצטרף למסיבת הפורים האזורית, ואני קוראת שוב ושוב ולא מאמינה שכעת הרמטכ"ל שלנו מנהל שיח אזורי ביטחוני עם רמטכ"לי מדינות ערב השכנות, מה שעד לא מזמן נראה דמיוני.
מזרח תיכון חדש? אולי. אבל בינתיים – זו אותה ישראל ישנה וטובה, עם לב הפועם חזק יותר מכל אזעקה.
התרעות פיקוד העורף