דקה אחרי שיצאנו מהמקלטים והממ"דים בשבת, חזרנו לבעיית הפליטים. איך מחזירים כ־100 אלף איש ואישה הביתה בבטחה. מתוך הערימה הזו יש כמובן "עדיפויים", כמו צוותים רפואיים (כ־1,500 רופאים ואחיות) ששהו בחו"ל, מילואימניקים ואנשי מערכת הביטחון שהיו בחופשות או השתלמויות.
אבל הרוב המוחלט של הפליטים יצאו לחופשות בידיעה ברורה ומוחלטת שהמצב לא משהו, בלי להיות מחוברים לשיחות וידיאו בין הנשיא טראמפ לאבי האומה, ובכל זאת טסו מערבה ומזרחה מכאן. עכשיו הם פועים אלינו מבעד למסכי הטלוויזיה וברשתות האינטרנט: "תחזירו אותנו הביתה".
"פליטים" שלנו, אל תבלבלו לנו ת'מוח
סינק אחד חנק אותי מצחוק. ארבע נשים, אמהות, יצאו לפוש באתונה ונתקעו שם בפתיחת המבצע. "השארנו ילדים קטנים בבית. הבעלים שלנו משוועים שנחזור. אנחנו חיות כאן בסיוט". הלו, הבעלים שלכן חייבים לעבור אבחון, אחרי שהתירו לכן לצאת ולהשאיר אותם עם ילדים קטנים, במצב ביטחוני לא ברור. עכשיו, אתן לא תקועות בטהרן, אלא באתונה. אז אל תבלבלו לנו ת'מוח, תבלו, תשמחו ובלי יבבות על זה ש"המדינה שלי חייבת להחזיר אותי הביתה".
המדינ'ע לא חייבת לכן כלום, ההפך הוא הנכון. המדינ'ע כועסת שנסעתן לנופש, במקום לעבוד ולשלם מיסים, כדי שיהיה מספיק כסף לגעלט קוידש של הגועליצייה. לא למדתן ליבה? שבוע של השבתת משק זה עניין של 10 מיליארד שקל הפסד לקופה של סמוצ'קנע גרנד־מייזר. איך הוא יוכל לפנק את החברים שלו מהפוליטיקה דרעק?
אני הייתי אמור להיות פליט, אם הייתי מקשיב לכיפוש. היא רכשה כרטיסי טיסה ומלון של הביוקר לדובאי, כדי לחגוג לי יומולדת. מועד ההמראה היה ביום שישי. אבל אני התרעתי על שינוי צפוי במצב צבירה של אזרח לפליט, וממש לא בא לי על זה.
במקום להצטלם בכל יום במגדל פיקוח, או בכל מוקד תחבורתי אחר, היו צריכים במשרד התחבורה להגיע להסדרים עם חברות תעופה זרות, שיטיסו את כל הפליטים שלנו לעקבה ולטאבה. הרי כבר עברנו את הסיוט הזה בעם כלבייע. מה עושים כל היום במשרד התחבורה, חוץ מלהעריץ את המנהיגה העליונה?
אז הודעתי לכיפוש עשרה ימים לפני מועד ההמראה: "דובאי בוטל. נקסט". היא לא נכנעה בקלות, אבל אני לא נעניתי לטיעונים: "אפילו אם תהיה מלחמה, מאמי, ואני מבטיחה לך שלא תהיה, אתה יודע שאני מרגישה בבטן אירועים חריגים, אז בכל מקרה אתה באחד מהמלונות היוקרתיים בעולם. כמה רע זה יכול להיות? בוא ניסע".
"כיפוש, אני אלרגי למדינ'ע הזו, אבל היא הבית שלי. במלחמות אני נשאר כאן, כי זה הכי בטוח לי. מה כל כך קשה לך להבין? מה תעשי אם ניתקע שם? תתחילי לנגן לי על העצבים? את יודעת שאני במצב רעוע". כיפוש היא אדם מסודר, לא חלטוריסטית כמוני. היא מכינה סט של טיעונים. "חשבתי על זה. אם באמת השמיים יהיו סגורים כאן, נעבור מדובאי לקפריסין ונחכה שם, עד שנוכל לטוס הביתה".
החברים שלי הזהירו אותי: "אם בסוף לא תהיה מלחמה, כיפוש תאכל לך את הכבד". בסדר, אף אחד לא ידע שדובאי תהפוך לזירה באירוע הזה, אבל אני התעקשתי ולא נסענו. הפסדנו חלק מהכסף, אבל זו תרומתי הצנועה למימון הנזקים בדובאי. לפחות נמנע ממני התענוג של שינה בחניון המלון. את הקטע הזה של מגורים בחניונים כבר עברתי לפני תשעה חודשים במבצע עם כלבייע. אבל אז הייתי דפוק על מורפיום לווריד, והכל נראה לי יופי. עכשיו כשאני סאחי, אין כל כך הרבה יופי.
אנחנו רגע לפני פרוספריטי
חלמתי חלום שבו בסיום הפרק הנוכחי, מגיעים כל האמירים ויורשי העצר מסעודיה והאמירויות בטיסות פרטיות לישראל. במטוסים שלהם יהיו עשרות טונות של מטבע זר וזהב, כדי לרכוש את מערכות ההגנה האווירית שלנו. הן לא תוכלנה להתבזות כך מול איראן, פעם נוספת. אנחנו נוכל לדרוש מחירים מופקעים, לרמות הפקר־הפקר־פטרושקה, הם ישלמו כל מחיר. ברור שהם יזכרו שרימינו אותם, אבל החשבון הזה יידחה. הם יהיו לקוח מועדף, כי אין למדינות האלה שום בעיה להציב סוללה של הגנה אווירית ליד כל בית מלון בהתחלה, ובכל שכונה בהמשך.
אנחנו הפלבאים, לא נראה לירה סורית דפוקה מההתרחשות הזו, בדיוק כמו שאנחנו לא רואים לירה סורית דפוקה מרווחי הגז. נדמה לי שמצניעים בכלל את הסוגיה של רווח, אבל לירה אחת עוד לא ראיתי מזה.
איני צופה בטלוויזיה יותר מדי. אני שוכב במיטה ושומע. כמות המידעים שרצה שם באוויר לא כל כך מתכתבת עם המציאות, אבל כבר התרגלתי. איני יודע אם אחמדינג'אד חי או מת, גם מוג'תבא בנו של חמנאי. הלוויות שלהם עוד לא צולמו. אומנם סיפרו לנו שמוג'תבא נסע עם אבא לגיהינום בוואן־וויי־טיקט, אבל הנה הוא אמור להתמנות למנהיג העליון. אולי זו הזדמנות טובה לחלט את המיליארדים שצבר ומושקעים בבריטניה ובשווייץ.
יש בכל האולפנים יותר מדי כתבלבים שהפכו את עצמם לסוכנויות ידיעות, על כל דבר ועיקר, כי בפורים לתפיסתם זה סבבה להתחפש. חבל לי, כי חיבבתי יותר את השיגרע שבה הם היו סתם מאכערים בשירותו של מישהו, על משהו. זה מצב צבירה שהולם אותם יותר.
"רק צ'רצ'יל יכול להוביל את העם"
רק השבוע ספרנו תשעה קורבנות כתוצאה מפגיעת טיל במקלט תקני של בית כנסת. הטיל חתך את המיגון כאילו היה עשוי מחמאה. כבר הספיקו לשכוח כאן את הטרגדיה. יש בישראל אלפי בתי כנסת, לפחות מחצית מהם לא ממוגנים, בדיוק כפי שליותר משליש מהאוכלוסייה אין מיגון בכלל. נכון שרבים מתוך הכמות הזו הם ערבים, שלא מעניינים ולא יעניינו לעולם, אף דייר מהגועליציה באגם הדרעק. אבל מדוע לסכן יידעלך בשביל תפילה. אי אפשר להתפלל בבית, גם אם אין מניין? אין פיקוחו נפש? זה אלוהים קבע, או הבאבא־בובות ההזויים?
אירועים מרוממי נפש
לכבוד יום טוף שחוגגים במיגון, רק למי שיש, ליקטתי קצת אירועים מרוממי נפש, לפחות כמו רעשן, בחג שהמצאנו לעצמנו כדי שלא ישעמם לנו.
• מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה נחשפנו לטילים שמפגעים בעורף, עוד לא מצאו בצה"ל את הזמן למגן את כל הבסיסים. אז גם עכשיו בשאגת החנינה, יש אלפי חיילים בבסיסים, שאין בהם מיגון בסיסי. לא נורא, הם חלק מהתרחישים של אר"נ גדול, שבאופן בלתי מוסבר עוד לא קרה בבסיס צבאי, כתוצאה מבליסטיקה. אבל אם נמשיך להתנהל כך, זה יקרה מתישהו. אין מה לדאוג, גם אז יצרחו המאכערים של הכת שלא צריך ועדת חקירה.
• בכל יום שחולף מאז שבת, עולה השאלה אם מאגר הטילים להגנה על העורף יספיק גם למלחמה ארוכת טווח. אף אחד לא מספר לנו, כי פוחדים שנלשין לאויב. אבל אם סנאטורים בארה"ב מודאגים מכמות החימושים היומית שמטילים המטוסים האמריקאיים, אצלנו דממה. כל דיירי אגם הדרעק מתחפשים לביטחוניסטים, אף אחד לא חושב שמישהו, צ'רצ'יל החדש או הלבלר ישראל כ"ץ, חייבים לומר לציבור: "אין מקום לדאגה, אנחנו מאורגנים". אנחנו חייבים את ההצהרה הפומבית הזו, רק כדי שנתחיל לדאוג באמת.
• שוד ושבר מאמש־מאמש. פתיחת העונה של "האח הגדול" צפויה להידחות. פיקוד העורף, בצעד הכי חכם שלו השבוע, לא ממליץ על סגירת כל מיני וונבי'ז בבית אחד, בתקופה הזו. כיפוש, שלא הפסידה עונה אחת מאז נחשף העם לטפשת הנגיפית הזו, עוד לא עיבדה בינה לבינה את הידיעה החדשותית המרעישה הזו.
נ.ב.
על השאלה מתי יסתיים מבצע "שאגת חנינה", לישראל אין תשובה. אם היו שואלים את הרמטכ"ל, הוא היה משיב שיש כאן הזדמנות פז להחזיר את איראן 50 שנה אחורה מבחינה של היערכות ביטחונית, וצריך עוד זמן לעבוד.
אז חוסר הוודאות קיים ביום של אחרי. בדיוק אותו חוסר ודאות שקיים בעזה, כי חמאס תפס את השלטון ביג־טיים ואנשיו עושים מה שבא להם בראש. בצפון יש לנו את חיזבאללה, שהשתקם ב־14 חודשים, כי לא סיימנו את העבודה. לא שלא רצינו, לא נתנו לנו. אנחנו לא מחליטים לבד, וישנם מקרים שאנחנו לא מחליטים בכלל.
התרעות פיקוד העורף