העובדה שהמלחמה הזו – שאיש, ובעיקר אף פרשן, אינם יודעים לאן פניה ומה יהיו תוצאותיה – מתנהלת מהצד האיראני כמלחמת התשה נגד העורף הישראלי, אינה שנויה במחלוקת. מה שפחות מוסכם, ובוודאי פחות מדובר, הוא האפשרות שכך מתנהלת המלחמה גם מצידה של ממשלת ישראל.
המטרות המוצהרות, סילוק האיום הגרעיני והפלת המשטר באמצעות מערכה צבאית, נראות מציאותיות פחות ופחות ככל שחולפים הימים הקשים. היו שהעריכו עוד לפני 28 בפברואר כי מדובר במשאלת לב במקרה הטוב, ובזריית חול בעיני הציבור (והעולם) במקרה הטוב פחות. המטרות שאינן מוצהרות מטרידות הרבה יותר. כאן כבר מתבסס האזרח המודאג על ניסיונו המר בשנתיים וחצי האחרונות, עת התמשכה במקומותינו מלחמה שאף פעם לא די לה, או מדויק יותר, מלחמה שאף פעם לא די לו.
הפרק הנוכחי במלחמה, שזכה לעוד שם מגוחך מבית "מלך האריות", מדגיש את מופרכותן של הצהרות הרהב הקודמות בדבר ניצחון מוחלט והסרת האיום – מעזה, דרך לבנון ועד איראן. גם אם הושגו הישגים צבאיים משמעותיים, ראו זה פלא: האויבים לא נעלמו, לא היגרו מרצון, לא נכנעו, ובעיקר לא הניחו את נשקם. ההבטחות העצומות התגלו כלוקשים במנות קרב.
נתניהו הרוויח ביושר, ולמעשה באי-יושר, את אי-האמון בו, בדיווחיו, בנימוקיו ובהתחייבויותיו. ממש כמו באגדה "זאב, זאב", גם אם יאמר אמת בעניין איום מתקרב והדרך הנכונה לטפל בו – מי יאמין? ועל רקע כל מה שעברנו תחת ידיו, איך אפשר להאשים את מי שלא מאמין. לעומת זאת, תמיד אפשר להאשים מישהו. או מישהי. אתם יודעים, בעל או בעלת תפקיד ביטחוני או משפטי. רק לא את העומד בראש – ובטח לא כל עוד מתנהלת מלחמה.
התרעות פיקוד העורף