זהו ביטוי מובהק של תרבות ה"פוסט-אמת", שבה רגשות ואמונות אישיות משפיעים עליהם יותר מאשר עובדות אובייקטיביות. בשיח כזה, אם העובדות סותרות את הנרטיב, העובדות הן אלו שנחשבות ל"טעות" או ל"פייק ניוז".
לא אאריך במילים, אלא אציג נקודות אסטרטגיות שבהן צדקתי, אחת לאחת:
א. המערכה מול חמאס: הכתובת הייתה על הקיר
ב. חיזבאללה והחזית הצפונית: אשליית ההרתעה
ערב המלחמה הזהרתי שחיזבאללה מסוגל לשגר אלפי טילים ביום ולכבוש את הגליל. ב-7 באוקטובר קרה לנו נס, חיזבאללה לא הצטרף למתקפה משיקוליו שלו. לו היה עושה זאת, בשילוב איראן וגרורותיה, מדינת ישראל לא הייתה שורדת.
מכירת האשליות הזו אולי מעניקה לתושבי הצפון רגיעה נפשית רגעית וקצרת מועד, אך בטווח הארוך היא תוביל בהכרח לתסכול עמוק ולאובדן אמון מוחלט בצבא ובדרג המדיני, ברגע שיתברר שהמציאות רחוקה מההצהרות".
למרבה התסכול והצער, המציאות הכתה פעם נוספת ואימתה את כל אזהרותיי, אחת לאחת, ללא יוצא מן הכלל. פרסמתי את הדברים בדף הפייסבוק שלי, ושוב נאלצתי לחזות במחזה המביש של עדת מעוותי מוח המטיחים תגובות גדושות בנאצה, רעל ובלע. זהו פלא בלתי נתפס: האמת שלי מוכחת שוב ושוב בשטח, אל מול עיניהם הבוחנות, אך עבור אותם אנשים העובדות אינן רלוונטיות כלל. הם בוחרים להתבצר בעיוורונם, להמשיך להטיח קללות ולטעון ביהירות ריקה מתוכן שאני הוא זה שטועה בגדול, בשעה שהמציאות טופחת על פניהם ללא רחם.
בתאריך 19 בפברואר 2026, בריאיון שהענקתי ברדיו צפון, בדיוק תשעה ימים לפני המתקפה המשותפת של ארצות הברית וישראל על איראן ב-28 בפברואר, התרעתי והבהרתי: במידה שמתקפה כזו תצא לפועל, אין לי צל של ספק שארגון חיזבאללה יתייצב לצד האיראנים וימיט עלינו נזקים כבדים ומשמעותיים.
פרסמתי את הריאיון הזה בפייסבוק, ומיד נחשפתי למופע אימים של אותו ציבור הזוי. התגובות היו רצופות בנאצות, קללות ודברי בלע נבזיים; הם כינו אותי "קשקשן" והתנשאו בטענה המופרכת שאין שום סיכוי שחיזבאללה יעז להתערב, כיוון שהוא כביכול "חלש ומורתע".
האם צדקתי? התשובה המוחצת ניחתה על כולנו. היום, את האמת הכואבת הזו – כולם כבר יודעים היטב! אני ממש לא נבהל מהציבור האלים הזה , אבל לצערי זה ציבור הזוי שמסכן את מדינת ישראל.
אך האיום אינו עוצר בלבנון. אני מתריע על הצורך המיידי להתכונן לאיומים קשים פי כמה:
למרות שנפגשתי עם בכירי הדרג המדיני והצגתי פתרונות, הם הסכימו, אך לא נקפו אצבע. הם חיים את הרגע, בעוד הצבא נותר לא מוכן לאיומי העתיד.
ג. המלחמה עם איראן
לפני כשנה, ב"מלחמת 12 הימים", חגגו כאן "ניצחון מוחלט" על איראן. התקשורת המגויסת הכריזה שהחזרנו אותם עשורים לאחור. אני טענתי אז: המכה קשה, אך הם ישתקמו בסיוע רוסיה וסין. ושוב, צדקתי. תוך שנה חזרה איראן ליכולותיה המקוריות.
במידה ושלטון האייתוללות ישרוד לאחר שהמלחמה תסתיים, תחזור איראן שוב ליכולותיה הצבאיות בסיוע הסינים והרוסים. איראן לאחר שתסתיים המלחמה תחתור לממש את האורניום המאושר שבידיה ותייצר 10 פצצות אטום בסיוע פקיסטן וצפון קוריאה. בנוסף לכל אלה ישראל לא מכינה את עצמה לפיצוץ חבית החומר הנפץ ביו"ש ומהאיום הפנימי של עשרות אלפי קיצוניים בתוך המדינה.
לסיכום: מניעים אפשריים לתופעה של ציבור הפועל על פי האידאולוגיה והאמונה שלו , כאשר לעובדות האמיתיות בשטח אין חשיבות מבחינתו:
המדרון החלקלק אל החורבן
כשאני מקשיב למלעיזים המדברים על "הצלחות", אני רואה את המגמה הכללית - ישראל נמצאת במדרון חלקלק. החוסן הלאומי קורס, התקציב מתרסק, היחסים הבינלאומיים בשפל, והתשתיות מתפוררות. מנגד, ציבור שלם משתמט מגיוס, ולא מפרנס את עצמו ונשאן על עבודת כפיים של אחרים, ורבים מהם הם אותם מלעיזים המטיחים דברי בלע ונאצה בכל מי שאומר אמת המנוגדת לאידאולוגיה והאינטרסים שלהם.
יש בתוכנו ציבור גדול מדי שאינו קורא את המפה, חסר הבנה בסיסית בביטחון ועוסק בהשמצות נגד מי שאומר את האמת המרה. זהו הציבור שעלול להביא עלינו שואה, בדיוק כפי שקרה ערב חורבן הבית הראשון והשני, לפני השואה, לפני אסון מירון ולפני ה-7 באוקטובר. אם נמשיך לסמוך על ניסים ועל מנהיגות רופסת, לא נשרוד פה עוד זמן רב.
התרעות פיקוד העורף