יותר ויותר אנשים אומרים לי כי הם ממעטים לצפות בטלוויזיה. הם איבדו אמון במלל הבלתי פוסק שאינו תורם דבר. אותם פנים, אותם פרשנים, אותם דברנים. גם הזפזופ בין הערוצים אינו משנה את התחושה. לכל ערוץ צוות "פרשנים" שלו, מדברר עצמו לדעת.יותר מלל סרק, פחות חדשות אמת.
בנוסף מתברר שהבינה המלאכותית המשתלטת על חיינו חדרה לאולפנים, ולעיתים היא מפילה בפח את טובי הכתבים, מה שמגביר את תחושת אי-האמון. תופעה מסוכנת שתלך ותגבר, ועלולה לשנות סדרי עולם וטלוויזיה. בקרוב לא נדע מה אמת ומה כזב בסרטון כזה או אחר.
מרכז הכובד התקשורתי עובר לרשתות החברתיות, לקבוצות הוואטסאפ, ליודעי דבר, כביכול, שאינם בהכרח עיתונאים מקצועיים. דומני כי איני צריך לספר כי חלק מהכותבים עילגים ממש. אין יד של עורך לשון בטרם ילחצו על Enter. ויש המקצינים בתגובות בעיקר משום שאינם מחויבים לחתום בשמם האמיתי.
בעוונותיי, אני פעיל בפייסבוק בלבד. אומרים שזו פלטפורמה מיושנת, למבוגרים בעיקר. באופן אישי אני באמת מוכיח זאת ממרום שנותיי. כותב וקורא בפלטפורמה ותיקה זו. יוזם ומגיב בכמה שורות על כל עניין שנראה לי ראוי להגבה, מעלה צילומים, וכמובן זוכה לתגובות אוהדות או נזעמות – הכל לפי הנושא.
יש קבוצות וואטסאפ שאני חבר בהן, ורוב חבריהן נמנים עם האופוזיציה לממשלה, אנשי שמאל. בשיח שמתנהל בהן אני מוצא עצמי במיעוט. באחת הקבוצות הללו נכתב עליי בחריפות כי "על שיח הקבוצה השתלט אורח חדש, שיחק אותה נרדף והחל להטיף לה ברוח אדונו הפוליטי. הוא מגבש לה צביון משוכתב". החרו החזיקו אחר הכותב כמה מחברי הקבוצה, עד שקם אחד מהם והגיב בצער "על הדברים הבולטים שנכתבו נגד חברנו היקר, אשר משמיע את דעתו ביושר ובכבוד, גם אם יש מי שאינו מסכים עם דבריו. לא ראוי להגיב כמו שכמה מחברינו מגיבים".
והנה, כאיש ימין וכתומך הממשלה (עם לא מעט ביקורת) הפתעתי את חבריי הווירטואליים בפוסט הבא: "אי אפשר שלא להזדעזע מהרג זוג הורים ושניים מילדיהם, ערבים פלסטינים, בידי לוחמים מסתערבים ישראלים. מכונית המשפחה האיצה לעבר הכוחות, טענו בצה"ל ובמשטרה.
איני יודע מה היה שם באמת, אבל בוודאי זו אינה סיבה מספקת לפתוח מיד באש קטלנית. האם היד קלה מדי על ההדק? דרושה חקירה רצינית של הטרגדיה, אבל הנזק התדמיתי כבר נגרם. לא זו הדרך לפעול בקרב אוכלוסייה שתחת שליטתנו. הייתי רוצה לשמוע התנצלות אמיתית משר הביטחון". כך כתבתי בדף הפייסבוק לפני שבוע ועוררתי על עצמי גל תגובות קשות מצד אנשי ימין.
ולהפך: אותם אלה שגידפו אותי על תמיכתי בנתניהו ("הפוליטרוק האחרון, כמוהו היו מרידור, אולמרט, בני בגין, לבנת, ריבלין, כולם התפקחו"), שיבחו את הפוסט. היד קלה על המקלדת, הפלטפורמה זמינה בקלות, והכל מפוזיציה מקובעת, בלי מחשבה יתרה, בלי פתיחות, גם מתוך סילוף כוונת הכותב.
בקיצור, תעשיית הדכדוך ומכונות הרעל פועלות משני הכיוונים, ולא רק בתקשורת הממוסדת והמצולמת, או בכנסת ישראל. הרשתות החברתיות הפרוצות לחלוטין ומאפשרות לכל דיכפין להפיץ ברבים את "הגותו" הרגעית רק מוסיפות שמן על מדורתה של תעשייה זו המעכירה את מצב הרוח הלאומי. סכנתה נעוצה ביתרונה: היא זמינה, תפוצתה מיידית, קלה לפעולה, בלי לעשות חשבון לאיש, לרוב על מנת לקבל תשואות (לייקים) מהשותפים לדעה הפוליטית.
ואחרי כל זה לא נותר לנו אלא לשאול, איך בכל זאת ישראל, הנמצאת במלחמה ממושכת עם איראן וחיזבאללה, השסועה חברתית והקרועה מבפנים, שסופרת יום-יום את חלליה וצופה בנזקיה, שאזרחיה אינם מפסיקים לקטר – נמצאת במקום השמיני במדד האושר העולמי, אפילו לפני שווייץ וארצות הברית?
התרעות פיקוד העורף