האופוזיציה הדמוקרטית בבתי הנבחרים בוושינגטון טוענת זה זמן כי המלחמה באיראן היא פרי מוחו המתעתע של טראמפ. הסימוכין מבחינתה היו חומרי המודיעין האמריקאי שטוען כי אין שום איום איראני. לא קונבנציונלי ולא גרעיני. לעומתה, האופוזיציה בישראל קפצה לדום, הצדיעה והצביעה לדגל האיום שנתניהו מנפנף בו, והיא צועדת איתו בשמאל-ימין לעוד סבב דמים מיותר מול משטר משיחי שמוכן להוציא לעצמו עין כדי להוציא גם לך.
במקביל, תקשורת המיינסטרים בארצות הברית מנהלת מול טראמפ ושות’ קרב רחוב מבית לבית. בישראל, התקשורת, כמעט כולה, עוסקת במי ימלל גבורות ישראל. שלא לדבר על פוליטיקאים מימין ומשמאל שחיים בתוך עמם שטוף המוח, או מה שנשאר מהמוח אחרי תעשיית ההפחדה שמגובה בריצות למקלטים לצלילי פסקול סירנות.
השאלה היא מי מהמערכות הלאומיות, ציבוריות, תקשורתיות תהיה הראשונה לפתוח את הדלת, החלון או הסדק תחת המשקוף לדיון ציבורי שיגבה מהלך לקראת הסדר. התקשורת? צה"ל? הפגנות מחאה? האם בראייה של היום שאחרי תהיה גם דרישה להחזיר את כוחות צה"ל לקווי 67' ולפתוח במשא ומתן על הסדרים עם כולם?
התשובה היא שזה לא יקרה. מה שיקרה הוא שבסיום הסבב הנוכחי יכריז נתניהו על ניצחון, המדינה והחברה ילקקו את פצעי המלחמה ונלך לבחירות שנתניהו עשוי להנדס, נכון יותר לגנוב אותן, מה שעלול לחולל מלחמת אזרחים, בין השאר כתוצאה מהתפכחות מההנג-אובר של הסבב האחרון. רצוי שהמהלכים האלה יקרו לפני איזו פגיעה קטלנית אקראית, שהיא מטבע המלחמה.
הפגיעה בארצות הברית גופא, לעומת זאת, שטחית. בכל זאת, כמעט 300 מיליון אזרחים, רובם שקועים בזלילת מוצרי תרבות נחותים בשוק תאגידי שיתאושש, ובעצם כמעט שלא נפגע. טראמפ יכריז על ניצחון וינסה לגנוב את בחירות האמצע. ברמה הגלובלית, ארצות הברית ספגה מהלומה טקטונית שהורידה אותה מהנהגת העולם המערבי.
ישראל היא מדינה מצורעת זה זמן, ומבחינת הקואליציה זו ברכה שמאפשרת לה לצופף את שורות מפלגות הקודש סביב הדגל החרדי-כהניסטי. מי שתוציא את ארצות הברית מהבוץ היא שדרת המיינסטרים הליברלית-דמוקרטית-עסקית, בעיקר במעמד הביניים, זו שבישראל חוטפת מכה אחרי מכה. החשש הוא שמכה אחת יותר מדי אכן תוביל כאן למלחמת אזרחים.
התרעות פיקוד העורף