לאחרונה יוצא לי להרהר בקשר המיוחד שיצרה אימי עם העורבים | ניר קיפניס

אין עוד הרבה מינים של ציפורים שזכו לכל כך הרבה אזכורים במיתולוגיה ובתרבות הגבוהה והעממית כאחת, כמו העורב. אצלנו בכתובים, למשל, מסופר בספר בראשית איך שלח נח את העורב לראות הקלו המים. רק שהעורב לא הרחיק עוף ושב אל התיבה ללא בשורה, וגם ללא עלה זית בפיו. כך שלגיחה השנייה בחר נח ביונה. בספר מלכים העורבים מועילים קצת יותר. הם מסייעים לאליהו הנביא לשרוד וחולקים איתו את מזונם.

ולא רק ביהדות: העורבים הקסימו את וויליאם שייקספיר, המחזאי הידוע בכל הזמנים, שהרבה לשלב אותם במחזותיו. כך עשו גם משוררי רחוב בני זמננו, כמו למשל בפואמה הידועה “אל המעיין" (“בא גדי בא גדי קטן") שרים בלעג “כי קולך ערב כקרקור עורב".

בשיר “היידה בים בום היידה בים בום היידה בים, בם, בום", מוזהר הילד שלא לטפס על העצים “כי העורבים ינקרו את הפנים". זו שורה שגיליתי לתדהמתי שיש לה עוד מספר גרסאות, למקרה שאינה תואמת את זיכרונות הילדות שלכם.

אפילו בעל טור המוכר לי מן המראה כתב בעבר על העורבים. זה היה עת סיפרתי איך אימצה אמי את העורבים שחיו בסביבתה. אמא הייתה פעם אשת רעים להתרועע, אבל ככל שחלפו השנים, וביתר שאת אחרי שחצתה את ה־90, החלה להסתגר בעולם משלה. תחילה עם אלבומי התמונות המשפחתיים, אחר עם הזיכרונות ולבסוף גם עם הדמיונות, שלא היו אלא זיכרונות של אירועים שאירעו רק בראשה.

ככל שהלך ופחת המגע שלה עם בני האדם, תפסו העורבים את מקומם בחייה. היא נהגה להשליך להם שאריות מזון, והם מצידם לא רק שאכלו יפה, אלא גם למדו להכיר אותה עד שדי היה ביציאה שלה למרפסת כדי לגרום להם לחוג בהתרגשות.

קראתי שעורבים אינם מרבים להתלהק, אלא חיים לרוב בזוגות. ובכן, העורבים “של אמא" היו כנראה יוצאים מן הכלל, שכן חיו בחבורה שמנתה מספר פריטים. “עכשיו תראה מה שיהיה", הייתה שחה לי, כאילו הייתה סר דיוויד אטינבורו, אחרי שהשליכה דבר מזון אל המרפסת. “יבוא המפקד שלהם ויאכל ראשון". כך אכן היה. “המפקד" אכל ראשון, ולאחריו הגיעו עמיתיו הזוטרים ליהנות אף הם מהשאריות.

את סיפור אחרית ימיה של אמא גוללתי כאן לא אחת, לכן אסתפק במשפט: בעת הזאת בשנה שעברה, בגיל 96, החליקה ושברה את האגן. בבית החולים השיקומי לקתה פעמיים בתוך חודש בקורונה, ומאז לא שבה לאיתנה. היא אושפזה למשך חודש נוסף במחלקה הסיעודית וברגעי הצלילות שהלכו והתמעטו הבינה את חומרת מצבה, הפסיקה כמעט לאכול ודעכה אל מותה, למרבה המזל בשנתה.

באחד הימים שבהם ישבתי עימה על המרפסת, נעמד לא הרחק עורב גדול. אמא הקיצה לרגע מדמדומיה. “תראה איזו ציפור גדולה", אמרה והחוותה כלפיו בידה הרועדת. צילמתי את העורב ושלחתי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. “כנראה בא להיפרד", כתבתי ולא ידעתי עד כמה דייקתי. למחרת היום הסתלקה אמא מעימנו.

לאחרונה יוצא לי להרהר בקשר המיוחד שיצרה עם העורבים. כתבתי כאן על מנהגי לשחות כמעט שעה בכל יום שבו הים מאפשר שחייה, גם בשיא החורף. בימים שבהם הים סוער, אבל לא מסוכן, אני שוחה בצד המזרחי של שובר הגלים, בינו לבין החוף ולא מרחיק מערבה אל הים הפתוח. והנה, באחד הימים התעופף לו עורב מהחוף עד לשובר הגלים ונעמד על מוט ברזל שהזדקר מבין הסלעים, ליווה במבטים את שחייתי, וכשהתחלתי לחזור לחוף, התעופף לו בחזרה.

“תקראי לי משוגע", אמרתי לזו שבעמוד לימיני, “אבל זה נראה כאילו הוא בא לשמור עליי". היא חייכה וענתה: “מאמי, התחלת להיות רוחני כמוני".

אני לא בטוח בקשר לרוחניות, אבל כך היה גם למחרת היום וגם בזה שלאחריו, וכך גם הלאה. בכל יום שבו געש הים, נלווה העורב אליי עד לשובר הגלים. למי שהסיפור הזה נשמע לו מופרך, אוסיף “באמא שלי", תרתי משמע.

אני לא טוען שזה אחד העורבים שטיפחה אמי. עורבים חיים, תלוי בתת־המין, כ־15 שנים, ויש תיעוד של כאלה שהצליחו להגיע אפילו לגיל 30. בעצם, אינני טוען שום דבר שנועד לגרום למישהו להאמין במופלא ממנו. אני עצמי ספקן מאוד בנושאים האלה. אני רק מתאר דברים כהווייתם. ואולי גם מנצל את הבמה המכובדת הזאת כדי לספר למר עורב שאף שדחינו בשל המלחמה, נציין בקרוב בפיקניק, כמנהגנו, את ימי הולדתם של הוריי המנוחים. אבא, שנפטר בגיל 85 כבר בן 101, ולאמא, שבשנה שעברה עוד חגגה בינינו את פסח, מלאו 97.

אז תבוא, חביבי, מצידי עם כל הלהקה. אני מבטיח יופי של שאריות! ומכל מקום, גם אם תחליט שלא להתעופף לצפון, ניפגש בחוף.