מגיעה עוד תופת המוכיחה לו שוב: העם הזה על חרבו הוא חי, והתמימות אבדה | מרסל מוסרי

מתישהו אתה מפסיק לפחד, למעלה מזה, אתה כל כך מחושל, למוד קרבות ופציעות, שכשאתה רואה מישהו מפחד ממשהו אזוטרי בעיניך, יוצאת לך כמעט אוטומטית, אנחת זלזול המגובה במשפט “קח בפרופורציה, זו צרה זו?". הרי אם החיים כבר חבטו בך כל כך הרבה, סטטיסטית, מה הסיכוי שימשיכו לחבוט? עברת את מה שהיית צריך לעבור, שילמת את חובך למלאכי החבלה וזהו, עכשיו זמן מנוחה, כל מה שיבוא וישבור את השגרה גם יחלוף רגע אחרי והשגרה תתקן את עצמה, סה לה וי.

לפני שנתיים, בתוכנית הרדיו שלי ב־103FM, שכרגע לא תשוב, כי רוויתי עד מאוד, נבחרתי להנחות את משדר הצהריים של יום השואה. עוד היינו בתופת 7 באוקטובר, עד שגם נושא השואה (ואני נזהרת בלשוני) נדחק לצד, והשידור כולו הוקדש למכנה המשותף בין האסון שפקד אותנו ב־1939 לבין האסון של 2023. פחדתי מהשידור הזה, אף שהיה לי רזומה בן עשר שנות שידור.

בדרך כלל המיקרופון מולי פתוח, אין מאזינים שעולים, רק טכנאי שידור מנומנם ועוד אדם שאחראי על האינטרנט. אבל הפעם זה היה שונה, שתי המפיקות שהיו אמונות על השידור הזה החליטו להזמין כמה מתושבי העוטף, לא צעירים, כאלו שעברו את השואה בפולין, חוו את התקומה בישראל, ועכשיו גם את הפלישה לביתם כשהם לבושים בפיג'מות ובקושי מבינים מה קורה סביבם.

בנוסף אליהם החליטה שני, המפיקה הוותיקה, שיודעת מה היא עושה, להזמין נציגה ממשפחות החטופים דאז - איזו הזיה זו לכתוב דאז - כשהכל עדיין רוחש וגועש. היא בחרה בהדסה מנצור, אחותו של שלמה מנצור ז"ל, החטוף המבוגר ביותר שהוחזק בשבי חמאס. אני חושבת שכתבתי על המפגש איתה בעבר, אבל לא מצליחה להיזכר אם זה אכן קרה, וגם אם כן, ראוי לכתוב על זה שוב. ושוב. ושוב.

פחדתי שלא אדע מה לשאול, הרי אלו החלוצים, שבמקום להתבוסס בכאבם באו, הקימו וזרעו, ודווקא כשהגיעה שעת הקטיף, רמסו להם ברגל גסה וקנה בוער את הכל. והדסה, מה שואלים אחות של חטוף? אם חלילה הייתי אני במקומה, מה יכלו לשאול אותי ומה הייתי עונה? הרי הרגש והעצב לא היו נותנים פתח לשום תשובה קוהרנטית. החלטתי שלא אכתוב כלום לפני כן, אולי רק כמה ראשי פרקים ואזרום.

הם הגיעו, ארבעתם. אחת מהם, נילי שמואלי, בת 95, שורדת שואה צלולה, מטופחת ויפהפייה, בירכה אותי לשלום ונעזרה בבתה כדי להתיישב ולווסת את הקול שבקע מהאוזניות. לידה ישבה הדסה, לבושה בחליפה מגוהצת וכחולה, ועל כל אחד מדשיה סיכת חטופים ועוד סיכת מגן דוד.

היא חייכה לכולם בענווה, לא הסכימה שיכינו לה שתייה, ובכל רגע ניקתה את השלט “לשחרר את שלמה" מטביעות אצבעות והעמידה אותו לידה. הבטתי על כולם, אנשי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלו מפולין, אלו מגרמניה, הדסה ושלמה מעיראק, איש איש מתפוצתו וממולדתו הקודמת. המפיקה המליצה שאתחיל לדבר איתם, אבל רציתי לתת להם עוד כמה רגעי חסד, ראיתי שאהבו את מילות הפתיחה שלי על אחדות, זיכרון ועם אחד. חלק אפילו הרימו את עיניהם ופגשו במבטי, הנחתי שלא הכירו אותי לפני כן ולא רציתי להגיע אליהם כזרה ולנבור בפצעים שלהם. אז סימסתי למפיקה, כן, תוך כדי דיבור, שתשמיע לי את השיר שתמיד מעלה בי את האהבה לארץ הזו ואת השלווה גם יחד. לקחתי נשימה, שתקתי ונכנס השיר שאין לו כל קשר ליום השואה, אבל מילותיו, שאותן כתבה לאה גולדברג, מעלות ערגה בכל בן הארץ הזו.

אסכם לכם, אין פה עניין של “ביזיון השואה" או תחרות כמותית מי מת יותר ובאיזו מידת אכזריות. אנשים שחוו גם את השואה ההיא וגם את זו, ראו את אותם המראות בדיוק, חוו את אותו הפחד הקיומי והכל בשם יהדותם, כן, זו רק היהדות, ומי שחושב אחרת, אשמח שיחלוק עימי בתמימותו, כי שלי אבדה. Dגם שלמה מנצור, שבשידור ההוא לקחה אחותו הדסה את המיקרופון והשמיעה לו מילים מנחמות וטובות ומסרה לו ד"שים מכל בני הבית המתגעגעים (לימים נגלה ששלמה נרצח כבר בבוקר 7 באוקטובר), חווה על בשרו שואה, לא את שואת אירופה, אלא את זוועות הפרהוד בעיראק. הוא היה ילד קטן כשראה נשים יהודיות נאנסות ונרצחות ברחובות, ועוד מראות שמוטב שלא אעלה על הכתב.

איך בכל פעם שהעם הזה חושב שעבר את הגרוע ביותר, ועכשיו הוא יכול לנוח על זרי הדפנה, כי מה כבר יכול לקרות, מגיעה עוד תופת המוכיחה לו שעל חרבו הוא חי. לפני כמה ימים נקלעתי לאיזו שיחת סלון. אחד מהאנשים, איש תקשורת די מוכר, זלזל בעם שהפכנו להיות, בממשלה, בצעקות, בכלכלה, הרבה מזה יכולתי להכיל ואף לקבל. אבל כשראיתי שזה קצת מקצין, הולך לכיווני הסרבנות או הקריאה להגירה ומסתיים במשפט “אפילו עונש מוות למחבלים נותנים עכשיו, לא מספיק שהם חיים בתוך גדר של כלא? מדינה פשיסטית", לא יכולתי עוד. עד שיצאתי סוף־סוף מהבית בעיצומה של המלחמה המעצבנת הזו, שילמתי לבייביסיטר, נסעתי חצי שעה כדי לפגוש חברים שאותם לא ראיתי הרבה זמן, בא יפה הנפש הזה (עוד משתמשים בביטוי הזה?) והורס לי ולכולנו. “אתה רוצה להפסיק כבר?", שאלתי אותו. הוא חייך, אולי כי עד אותו הרגע הצחקתי את הנוכחים וסיפרתי להם איך ירדתי למקלט עם מחטב ואמרתי לכולם שזה מכנסי ספורט, או שאולי חשב שהוא ואני תמימי דעים, כי אחרי הכל, תקשורת ועיתונות.

“לא נמאס לך? קח סכין, תדקור את כולנו ואחר כך תתאבד, בשביל מה כל המניפסט הזה?". הסלון הפך שקט. אני גרועה בפוליטיקה, את זה ציינתי לא מעט פעמים, אבל אוטו־אנטישמיות או הלקאה עצמית אני לא סובלת. “אה, גם הפנים שלך יוצאות החוצה?", שאל. “איזה פנים? חאלס כבר. מחבלים שוחטים ילדים במיטות שלהם, אז מה אתה רוצה? שניתן להם פנסיה תקציבית?". “אני מכבד אותך", ענה לי, “תרשי לי לא להגיב לך".

“עדיף", השבתי, במריבות כאלו, שבאות משום מקום, הלב מתחיל לפעום לי חזק מדי. חברה שלי לקחה אותי לצד ומזגה לי פטל מוגז ודוחה. מישהו אחר נשאר להתווכח איתו בטונים שדי גמרו את הערב הזה. סוטרים לך, אז אתה נותן את הלחי השנייה, וגם שם סוטרים לך, אז אתה נותן את כל הפנים, מקבל אגרוף, ואז הגוף, ואז הנשמה, והנה התפיידת מהעולם, אבל מה? עלית למעלה צדיק, אפיפיור, רבב לא נגע בך.

כשהודיעו ששלמה נרצח, נשבר לי הלב. אומנם חווה חיים מלאים, מאושרים וטובים, אך זיכרון האחות הזו, הדסה, שניקתה את השלט עם תמונת אחיה החייכן, כמו מנקה את השוקולד מלחייו בילדותו, הלך לישון איתי והתעורר איתי, וילווה אותי בכל יום שואה בשנים הקרובות.

מתישהו אתה מפסיק לפחד, כי מה הסיכוי שיקרה לך שוב? אולי אתה צודק, ואולי לך לא יקרה, אבל המדינה הזו חיה, צבעונית ופורחת, וגם ממקלטים וממ"דים עדיין אפשר לשמוע צחוק ילדים מתגלגל. אז אל תעצום עיניים לגמרי, שמור על אחת פקוחה, אם לא בשבילך - בשבילם. כדי שכל טלה יוכל לשוב לחיק האם, לשכב בדיר, בחיק אמו, ולהירדם.

יהי זכרם ברוך