הקאובוי האולטימטיבי של אמריקה נולד בעיירה קטנה השוכנת בטבורם של שדות התירס במישורים המייאשים בחדגוניותם של המערב התיכון. יותר צריף עץ רעוע מאשר בית; במבט מקרוב היה נדמה כי שכבות צבע רבות הן שמחזיקות אותו עומד על תילו. את הבית מקיפה גדר עץ לבנה.
"נקלעתי" משמעו שלא לשם כיוונתי; אבל זה יהיה מטעה לטעון שהגעתי במקרה. לא בקלות התנחל דיוק (Duke) וויין בחיי. לא קל היה לבלוע ולעכל את החבילה הדעתנית כולה, ממי שדמותו נשתלה בתודעה כרודף אדומים, מיליטריסט חשוך, אנטישמי לפרקים ומי שמיוחסת לו האמירה "אמריקה, אהוב אותה או עזוב אותה".
כמהגר אני יודע כמה מופרכת הקביעה התגרנית הזאת; לפעמים האקט הגדול של אהבה הוא עזיבה. לא כולם בנויים להישאר ולחטט בהריסות אחרי עברם, היכן שנולדו ואיפה שהוגדרה אישיותם.
מה היה שם לראות לעיתונאי מישראל? בעיקר מהרהורי ליבו ואת הבית שבנה הצוות של איסטווד כאתר צילום ושאותו הותירו מתנה למחוז, שנהנה מעדנה תיירותית קצרה.
שכבנו באמבטיה שבה נראתה לאחרונה פטמה של סטריפ לאור נרות מהבהבים כשהיא נשענת על החזה הרטוב של צלם ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" רוברט קינקייד (איסטווד) ומיהרנו לאחד הגשרים המקורים שעליו פסעתי מצד לצד שקוע בשרעפים שעה שאזרן הצלם שכנע זוג צעיר להתנשק בשם העיתונות העברית. המשימה כולה ארכה שעתיים גג.
לכן אני אוהב לצאת לשטח. אחרי שנים רבות במקצוע, אתה יודע מתי יש לך צילום לכפולה הפותחת וסקיצה של הטקסט בראש. השאר זה בזבוז זמן וכסף. בדרך חזרה נזכרתי שוויין נולד בווינטרסט אשר במחוז מדיסון, וכך הגענו לבית הקטן שהפך למוזיאון שחגג את ילדותו. הצטלמתי חבוק בזרועותיו של וויין מקרטון בגודל טבעי, ומשם המשכנו לארוחת צהריים בדיינר שמנוני במיוחד שהיה שייך לרוזאן בר. חזרנו לניו יורק בזמן לארוחת ערב.
ככל שאני מזדקן, אני אוהב יותר את ג'ון וויין. אני לא לבד; מ־1949 עד 1974 הופיע וויין ברשימת עשרת הכוכבים המכניסים ביותר 25 פעמים. ב־19 מתוך אלה, היה בין ארבעת הגדולים. כשהייתי צעיר, עשו לי שיימינג על האהבה הזאת. עכשיו קל יותר להפריד בין אדם לאומנותו.
לא היה קל להתעלם מהעדפותיו הפוליטיות, דעותיו השוביניסטיות ורדיפת הקומוניזם של וויין. אבל הוא לא היה רשע אבסולוטי. היה לו לב. מצד שלישי, הוא צילם (בעזרת הצבא) ב־1968 סרט מיליטריסטי וקסנופובי בשם "הכומתות הירוקות", על המלחמה בווייטנאם.
וויין הפרטי היה ג'נטלמן, משכיל, בעל הומור עצמי (כולל להתייצב בפני ה"נשיונל למפון" הסאטירי) ולהניח להם להתנכל לו; אוהב אדם, תאב חיים, בעל יכולת הקשבה נדירה ולא יותר מיזוגן מהאבות הביולוגיים שלנו במחצית המאה שעברה.
פורטיס נלחם עם המארינס בקוריאה, בשובו למד עיתונות ופתח בקריירה מוצלחת. בתום עשר שנים ואחרי שהוצב בלונדון ועלה על מסלול קידום מטאורי, נסוג פורטיס לביתו וכתב את "אומץ אמיתי".
ג'ון וויין היה בן 62 כאשר התאהב ב"אומץ אמיתי". הייתה לו ריאה אחת. את השנייה איבד לסרטן. הוא היה שמן וגדול וגיבור הספר, רוסטר קוגבורן, חובש רטייה שחורה על עינו.
בסוף הוא מרים אותה בעדינות בזרועותיו ואומר, "בואי נלך הביתה, דבי", בדיוק כפי שנשא בידיו את מאטי רוס, הציר העלילתי של "אומץ אמיתי", אחרי שנחש הכיש אותה והיא תמות אם לא תגיע לרופא.
גם ממרחק הזמן, קשה להירגע מההחלטה הפוליטית לא לכבד את וויין על אדוארדס ב"המחפשים". על וויין כרוסטר קוגבורן אמר ג'ון פורד במיטב רשעותו: "מעולם לא ידעתי שהבנזונה יודע לשחק".
היו לוויין תפקידים גדולים יותר כפי שנאמר, כמו ה"The Shootist" (1976) האחרון שלו, אך השחקן המקשיש, הכבד והמתנשם בכבדות בגובה הרב של אתר הצילומים, היה איש כלבבי. וויין זלל את התפאורה. נעץ עין זועפת אחת בסביבתו. ירה כדי להרוג.
18 דקות חולפות ב"מרכבת דואר" עד אשר אנו פוגשים לראשונה את רינגו קיד (וויין). ג'ון פורד חותך מהמרכבה הדוהרת לגבר צעיר, רזה וגבוה הניצב על רקע התפאורה של מוניומנט וואלי, יוטה, עם אוכף מונח על יד אחת ורובה בידו השנייה.
המצלמה ממהרת אליו כאשר הוא דורך את הווינצ'סטר בתנועת הולה־הופ שוטפת ובלתי אפשרית לכאורה, שכן קנה הרובה ארוך מדי ולא יעבור תחת בית השחי אם ננסה לדרוך אותו ביד אחת. אבל זה ג'ון וויין.
השנה היא 1939 ואחרי עשר שנים בקולנוע יודע וויין לזהות את הרגע שבו עליו להפציע ולבקוע מהביצה; הוא עבד קשה מדי ולא התכוון להחמיץ את הרגע שלו. לכן טרח שיקצרו לו את קנה הרובה ובדק שהוא חולף תחת כתפו כחוט השערה.
הוא שתה, אבל לא הניח לשתייה לשלוט בחייו או להפריע לעבודתו. הוא עישן ללא הפסקה, אכל מה שאהב, נהנה בחברת נשים והתמוגג בחברת גברים. בארוחת בוקר נהג להזמין שש ביצים עם ארבע מנות של בייקון. כאשר נשאל כיצד הוא רוצה את הביצים עשויות, ענה "מסתכלות עליי".
כאשר ההזמנה לא הגיעה בזמן, החל לאכול קרקרים מרוחים בשכבה עבה של חמאה. הוא לא אהב חלב אלא בארוחת בוקר: טוסט טבול בחלב, עליו ביצה והכל מכוסה בסוכר. הוא זלל כריכים עם חמאת בוטנים וריבה. לארוחת צהריים העדיף סטייק ועגבניות.
ארוחת הערב האהובה עליו הייתה סטייק ולובסטר, הסטייק חרוך בחוץ ואדום בפנים. בלילה היו לו מאנצ'יס, שאותם הרגיע עם סלמי, בולוניה, בייקון וכל בשר אדום בהישג יד. בהתחשב בצריכת הניקוטין, הכולסטרול והטקילה שלו, העובדה שחי עד גיל 72 הייתה הוכחה לתשוקת חיים גדולה.
בימיו האחרונים ראה וויין את כבודו העצמי, התכונה שהגדירה אותו, עוזב. הוא פיתח תאווה ל"גרייפ נאטס", סוג של דגנים מתוקים שמעולם לא אכל; ריח של הטקילה האהובה עליו החליא אותו; הוא לא רצה לשתות ולא לאכול. הוא היה מוטל במיטתו וצעק "גרייפ נאטס!". אשתו טעתה והביאה לו דגנים אחרים; וויין צרח והצביע על הקערה, "זה לא מה שביקשתי, תביאי את הקופסה". בבית החולים הוא שכב ועיניו עצומות.
"אני מבקש שתלכי הביתה", אמר לאשתו השלישית סטייסי, "ותביאי לי את הסמית־אנד־ווסון 38, אני רוצה לירות בעצמי". סטייסי התעלמה ממנו. "לעזאזל איתך, אמרתי לך להביא לי את האקדח. אם לא תביאי לי את האקדח, אז תסתלקי מכאן ואל תחזרי". הוא אכל בננה וכתר נפל משיניו והוא בלע אותו. וויין דרש מהאחיות שימצאו את הכתר ויוציאו אותו באמצעות התערבות ידנית בפתח גופו התחתון.
האיש שהעולם הכיר כג'ון וויין אבל תמיד חשב על עצמו כדיוק מוריסון, מת ביום שני, 11 ביוני 1979 ב־5:23 אחר הצהריים. סיבת המוות נרשמה כהפסקת נשימה של חמש דקות כתוצאה מסרטן המעי.
התרעות פיקוד העורף