הפרסים יודעים לשחק שח מט לא רע בכלל. במסגרת המשחק שניהלו מול טראמפ הם העתיקו את מודל חמאס וסינואר. לא רק באסטרטגיית הכאוס ובניסיון להפוך את המלחמה לאירוע גלובלי, אלא גם בכך הגדירו את מיצרי הורמוז של המפרץ הפרסי בתפקיד שמילאו החטופים הישראלים עבור עזה של חמאס. במקרה הרצועתי היו אלה החטופים שמנעו מישראל בין השאר את ההישג המוחלט, ובמקרה של טהראן היו אלה המיצרים והכלכלה העולמית שנלקחו כבני ערובה בידי האיראנים ומנעו הישג משמעותי במלחמה הנוכחית. ההבדל היחיד בין הזירות הוא שבמקרה של טהראן ההשלכות של האירוע עלולות להיות קשות הרבה יותר.
לפני שנדון בהשלכות צריך להיות הגונים וגם זהירים ולומר כי עדיין איננו יודעים את פרטי הפסקת האש וגם לא ממש יכולים להקיש לגבי האופן שבו יסתיים המשא ומתן שיפתח בשבועיים הקרובים בין ארה"ב לבין איראן, אם כי אפשר להעריך כי משא ומתן שמתנהל במסגרת זמן של כשבועיים שלא תחת אש עלול להסתכם בתוצאות שאינן מיטביות עבור ישראל. ובכל זאת, ממה שידוע עד כה כוללת החבילה שני אלמנטים עיקריים: הפסקת הלחימה לפרק של שבועיים ופתיחה מיידית של מיצרי הורמוז בחסות איראנית.
אולם, כאמור חשובות יותר הן המשמעויות של ההתפתחות הזו שבראש ובראשונה מלמדת על כך שבין הסיפור המקראי שקיווינו לו בערב פסח שני, לראות את חילותיו של פרעה המודרני נשטפים במיצרים של הורמוז ולצפות במהלך הגדול של גאולה מוסרית לעולם, לבין המציאות, יש פער לא מבוטל. זה לא קרה.
אם ב-28 פברואר החליט טראמפ להצטרף למחנה הצדק והמוסר של ישראל במלחמה נגד מחנה הרצח והדיכוי של איראן ושלוחותיה המגובים על ידי סין, רוסיה וצפון קוריאה, הרי ב-7 אפריל, ערב פסח שני, הוא תפס חצי צעד לאחור. למעשה הדיבורים המואד מדויקים שליוו את המלחמה על המאבק בנאצים המודרניים הפך לקליפה דקה שמאחוריה הסתתרה מציאות ערומה ובעיקר מכוערת. טראמפ בפועל בהחלטתו לוותר על המהלך הגדול של החזרת איראן לתקופת האבן פירק באופן יחסי את המחנה שהדהד את השותפות ההיסטורית הגדולה בין ארה"ב לבין בריטניה, בין רוזוולט לבין צ'רצ'יל של מלחמת העולם השנייה במאבק נגד הרוע. בסופו של דבר זחל טראמפ בחזרה אל המקורות הרעיוניים שהגדירו אותו, קרי – אל התועלתנות. זאת, תוך שהוא מעדיף את המטריאליזם, הכלכלה והנפט על פני הצדק המוחלט.
טראמפ יגיד מן הסתם "ניצחנו" וגם הצד השני יספר סיפור ניצחון דומה. הפרשנויות יעופו לכל עבר, והן כבר החלו לצוץ פה ושם. עצם העניין הזה יהיה ביטוי לחוסר המוחלטות, היעדר הכניעה של היריב, התוצאה החלקית והמלאכה שאינה שלימה. משכך המסקנה המשמעותית מכל העסק הזה היא זו: מלחמת העולם שהחלה לפני כארבע שנים במתקפה של רוסיה על אוקראינה שניתן להגדירה גם כמלחמת העשור, תימשך. היא לא נגמרה ושאגת הארי או מבצע זעם אפי היה אכן לא יותר מ"מבצע" בתוך שרשרת של אירועים ומבצעים נוספים.
כאמור מדובר בלא פחות ממלחמת העולם השלישית. מלחמה פוסט מודרנית בין ארבע מחנות רעיוניים (מחנה הצדק, מחנה הרוע, מחנה התועלתנים ומחנה הפרוגרס העומד מן הצד) שמתנהלת בצורות משונות: לאורך זמן, על פני מוקדים גאוגרפיים שונים, בתנאים מוזרים שבהם חלק מהצדדים, בעיקר החזקים צבאית, כופים על עצמם מגבלות עצמיות, בהן למשל מניעה מפגיעה בתשתיות כלכליות. ולכן, בהיעדר הכרעה המלחמה הזו תימשך. היא לא הסתיימה והחדשות הרעות באמת נוגעות לאופן שבו ינתחו אותה שאר משתתפי המלחמות. ניתן רק לשער אילו מסקנות תסיק רוסיה מן האירוע לגבי אירופה ונאט"ו, אילו מסקנות תסיק סין לגבי טייוואן, אילו מסקנות יסיקו מדינות המפרץ לגבי ארה"ב ומה יחשוב רב המרצחים אל-ג'ולאני ביחס לאירוע כמו גם איזו מוטיבציה תהיה לאירופה המפלרטטת עם מחנה הרוע להשתנות. כל השאלות הללו שהן חצי פתוחות וחצי סגורות יזינו את המשך מלחמת העולם.
ואנחנו, שיצאנו מהקרב הנוכחי כאמיצים, נחושים, מוסריים ובעיקר צודקים, אבל גם מודעים לכולנו האמתי ולהיותנו חזקים אבל לא מעצמותיים [כי מעצמות קובעות עבור אחרים ועבור עצמן וזה לא המקרה הישראלי], נצטרך להמשיך. להמשיך בניהול הפסיפס שלנו במלחמת העשור או מלחמת העולם בשום שכל. נצטרך להתארגן שוב, לבצע רפורמות, להכין את הכלכלה, לחרוש בתלמי הזהות היהודית ולטפחה, לבסס את תעשיית הנשק, לחזק את האחדות הפנימית והפוליטית. כל זה כדי לצלוח סופה שעדיין מתרגשת על העולם ועל האזור המקומי שלנו. תם ולא נגמר. הן מבחינה זו שעדיין לפנינו משא ומתן והן מהבחינה המערכתית יותר הצופה פני עתיד.