יחסי ישראל וצרפת עלו לאחרונה על סדר היום כאשר נודעו שתי עובדות. האחת, על פי הודעתו של הנשיא דונלד טראמפ, צרפת סירבה לאפשר למטוס אמריקאי נושא תחמושת לישראל לחנות חניית ביניים על אדמתה, והאחרת - הודעתו של מנכ"ל משרד הביטחון האלוף (במיל') אמיר ברעם כי ישראל מנתקת את היחסים הביטחוניים עם צרפת. האחת כמובן קשורה לשנייה.
אירועים אלה החזירו אותי במנהרת הזמן אל תחילת שנות ה־60. באותה עת ניהלה ישראל רומן סוער עם צרפת; מוזיקה צרפתית, אוכל צרפתי, אומנים צרפתים, אופנה צרפתית – ומעל הכל, נשק צרפתי שזרם לישראל. אפילו עבדכם הנאמן החליט שהשפה המבוקשת ביותר היא צרפתית, והשקעתי בה ארבע שנים ללא הצלחה יתרה.
בפועל הדבר פגע במיוחד בישראל, שהייתה כאמור תלויה באופן מוחלט בנשק הצרפתי. ישראל, כידוע, ניצחה ניצחון גדול בששת הימים, על אף האמברגו הצרפתי, אשר התגבר לקראת סוף שנות ה־60.
לצרפתים היו סיבות כאלו ואחרות למהלך הזה, ובהן חיזוק מעמדם בעולם הערבי, כעס על ישראל על שלא שעתה לעצתה של צרפת ויצאה למלחמת מגן, ולבסוף הניסיון הנואש של צרפת לרכוש לעצמה מחדש מעמד במזה"ת.
האמת היא שישראל צריכה להודות לצרפת על האמברגו, שהניע שני תהליכים. כפי שקורה לעיתים ברגעי פרידה, ישראל מצאה אהבה חדשה, ואיזו אהבה – ארה"ב. היא העמיקה את קשריה עם ארה"ב, ובאישור הממשל האמריקאי החלה לרכוש ממנה את מערכות הנשק העיקריות שלה.
ההתפתחות האחרת, משמעותית לא פחות, הייתה זריקת מרץ לתעשיות הביטחוניות, אשר האמברגו לימד אותן כי על ישראל לפתח עצמאות גדולה ככל האפשר, כדי לצמצם את התלות באספקה מבחוץ, ובעיקר בימי מבחן. ואכן, התעשייה האווירית, התעשייה הצבאית, רפאל וגופים אחרים החלו מאז בפיתוח עצמאי של מערכות נשק - והגיעו לשיאים בלתי רגילים.
צרפת איבדה את השוק הישראלי, אבל היחסים איתה השתפרו והלכו בהדרגה, אף שלא חזרו עוד לנקודת השיא של שנות ה־50 וה־60. מאז עברו הרבה מים בנהר הסיין, ונדמה כי יחסי ישראל־צרפת מתנהלים בצורה סבירה. צרפת - הפטרונית של לבנון, ועם קהילה מוסלמית גדולה - מותחת מדי פעם ביקורת על ישראל, אבל גם יודעת להעריך את מקומה וחשיבותה במזה"ת. יחסים סבירים.
לספור עד אלף
בימים האלה ההיסטוריה חוזרת על עצמה, באמצעות ההחלטה לנסות למנוע מישראל משלוח נשק אמריקאי – ועוד ברגע של מבחן. הבגידה החוזרת, והפעם בתנאים אחרים, מדרדרת את יחסי ישראל־צרפת שוב. כאמור, הנסיבות השתנו, יחי ההבדל הקטן. ישראל מצויה בעידן של יחסים קרובים עם ארה"ב, קרובים מאי פעם, והתלות בצרפת ובמדינות אחרות הצטמצמה מאוד.
החלטת מנכ"ל משרד הביטחון, מן הסתם על דעת שר הביטחון וראש הממשלה, אינה פוגעת פגיעה משמעותית בישראל, ואולי אפילו פוגעת במידה מסוימת בצרפת. אחרי המלחמה, לכשזו תסתיים, נוכל להעריך את יחסינו עם צרפת ועם מערב אירופה בכלל.
אולם השאלה היא מה הלאה. וכאן אני ממליץ לספור עד מאה, אולי עד אלף. לאחר שהאבק ישקע ואדי המלחמה יתפוגגו, ואינני יודע עדיין איך – אסור לישראל לעשות "ברוגז" עם מדינות מערב אירופה. אחרי ככלות הכל, יש לנו עימן קשר ארוך ובעל משמעות, שיש לשמר אותו לאורך זמן.
כדאי לזכור שעיקר היצוא הישראלי הוא לאירופה, ויש לנו הסכם עם האיחוד האירופי, שנותן לנו עדיפות ביצוא. אנחנו שלובים גם בתוכניות המחקר של האיחוד האירופי, ומדענים ישראלים נהנים מתקציבים אלה.
ישראל הפגינה כושר לחימה מרשים במלחמה, והיא מדינה מרכזית וחשובה במציאות המזרח־תיכונית, אבל כדי לחזק את מעמדנו ב"יום שאחרי", היא חייבת לפעול גם בדרך מדינית - הן במזרח התיכון והן ביחסינו עם אירופה.
ייתכן שמהלך משותף של בניית יחסים מחודשים עם אירופה, לצד הקטנת ההשפעה הערבית על מדינות אלה, יאפשר לנו להשיב מעט מהיחסים הללו אל מקומם. בכל מקרה, למדנו לקח, שוב. ארה"ב תמשיך להיות הכתובת העיקרית שלנו, וצריך להתפלל – ובימים האלה זה חשוב במיוחד – שנוכל לשמור על הקרבה ועל השיח עם המדינה החשובה בעולם.
התרעות פיקוד העורף