לכאורה זו עוד הצהרה מדינית. בפועל זה היה שיעור מצוין איך לדבר לחלקים מסוימים במוח האנושי ולהתעלם לחלוטין מחלקים אחרים. מה שטראמפ עושה מצוין הוא לדבר לאזורים הפרימיטיביים במוח, שמרדימים חשיבה רציונלית.
כשניתחתי את הנאומים של טראמפ מתחילת המלחמה, ראיתי שוב ושוב את אותם דפוסים. מה שמעניין בהם הוא פחות הסגנון ויותר המנגנון שעובד שם. טראמפ כמעט לא מנסה לשכנע בטיעונים לוגיים, הוא לא מנסה להסתמך על נתונים או עובדות, אלא פונה למערכת המהירה יותר - זו שמרגישה הרבה לפני שהיא חושבת.
הדפוס הראשון הוא תחביר פשוט. "הצי שלהם גמור. חיל האוויר שלהם גמור". משפטים קצרים, חדים, כמעט ילדותיים בפשטות שלהם. זה נשמע אולי נמוך, אבל זו בדיוק הנקודה. ככל שמסר דורש פחות אנרגיה קוגניטיבית, כך קל יותר לעבד אותו. יש לזה שם בפסיכולוגיה - קלות קוגניטיבית. כשמשהו קל לעיבוד, הוא נוח לנו יותר, ברור יותר, פחות מאיים. אנשים חושבים שהם נמשכים לאמת. בפועל, הרבה פעמים הם נמשכים למה שקל להם להבין.
הדפוס השני הוא חזרתיות. "אנחנו מצליחים שם מאוד", ובהמשך אותו נאום: "אנחנו מצליחים מאוד באופן כללי", "הצי שלהם הושמד; חיל האוויר שלהם הושמד". אותו רעיון, שוב ושוב, במילים מעט שונות. נמצא שחזרתיות לא רק מחזקת מסר, היא מייצרת תחושת אמת. המוח מאוד אוהב דפוסים מוכרים, הוא מאוד אוהב להיחשף לדברים שהוא נחשף אליהם בעבר - כי זה אומר שהם לא מאיימים עליו. ברגע שהמוח כבר שמע את זה, הוא מפסיק להתייחס לכך כאל דבר שצריך לבדוק ומתחיל להתייחס לזה כאל דבר שמוכר לו. ומוכר נותן תחושת ביטחון.
הדפוס השלישי הוא הנבל. אצל טראמפ כמעט תמיד יש חבורה אכזרית, בריונים, מדינת הטרור מספר אחת בעולם. זו לא רטוריקה מתלהמת. זו הדרך העתיקה ביותר שבה בני אדם מבינים מציאות. יש טובים, יש רעים, ויש מי שמגן עלינו מפניהם. מציאות מורכבת דורשת מאמץ. גוונים של אפור, שבהם אין טובים ורעים מוחלטים, מרכיבים תסריט שהמוח לא מסתדר איתו. מציאות שיש בה אויב ברור, גיבור ברור וסוף ידוע, חוסכת מאיתנו מאמץ. כל עוד אתה מצליח לסדר לאנשים את העולם בחלוקה פשוטה של טוב ורע, הרבה יותר קל להם לקנות את הסיפור.
הדפוס הרביעי הוא המרכוז העצמי. "תחת הנשיאות שלי אמריקה מנצחת", "עשיתי מה שאף נשיא אחר לא היה מוכן לעשות". זה כבר פועל דרך מנגנון אחר, אסוציאציה. כששני גירויים מופיעים שוב ושוב יחד, המוח מתחיל לקשור ביניהם. אם טראמפ מופיע פעם אחר פעם לצד המילים "כוח", "ניצחון", "עוצמה" ו"הכרעה", חלק מהקהל יתחיל לחוות את המצב ככזה גם בלי לבדוק לעומק מה באמת קרה. זו לא לוגיקה, זו למידה בסיסית מאוד של המוח.
והדפוס החמישי הוא ההגזמות. מפציצי B2 "יפהפיים", פעולה צבאית ש"דבר כזה לא היה מעולם בהיסטוריה של הלחימה", אמריקה כ"אומה הכי יוצאת דופן בעולם". המוח נמשך לעוצמה, לחדות, לניסוחים מוחלטים. מסר קיצוני חודר מהר יותר ממסר זהיר. הוא לא בהכרח אמין יותר, אבל הוא נקלט טוב יותר. בפוליטיקה זה לעיתים מספיק.
עשיתי והנחיתי
גם נתניהו פונה לאותם מנגנונים קדומים. גם אצלו יש חלוקה לטובים ורעים, גם אצלו יש חזרתיות, גם אצלו יש פחד, זהות, איום והבטחת גאולה. אלא שאצל טראמפ הכל מגיע גולמי, ואצל נתניהו זה מגיע עטוף בהיסטוריה, במוסר, בצידוק, בנתונים ובמפות. טראמפ אומר לך מה להרגיש. נתניהו גורם לך להרגיש כאילו הגעת למסקנה בעצמך על סמך החומרים שהוא הציג לך בנאומו.
לכן אצל נתניהו החלוקה לטובים ורעים לא תנוסח בדרך כלל במונחים של "בריונים" בלבד, אלא ב"בני האור מול בני החושך", "כוחות הציוויליזציה מול כוחות הברבריות", "ציר הרשע". גם אצלו יש נבל, אבל הנבל אצלו לבוש בתיאולוגיה, בהיסטוריה ובפילוסופיה של המערב. גם אצלו יש גואל, אבל הגואל מדבר בשפה של אחריות לאומית, לקחי העבר וזכותה של מדינה להגן על עצמה.
גם המרכוז העצמי אצל נתניהו מתוחכם יותר. אם טראמפ אומר "אני עשיתי" - נתניהו אומר "אני הנחיתי", "אני הוריתי", "אני קיבלתי את ההחלטה". לכאורה זו אותה פעולה. בפועל, זה נשמע אחרת לגמרי. טראמפ נשמע כמו אדם שמבקש מחיאות כפיים - ונתניהו נשמע כמו מי שנושא על כתפיו את כובד ההיסטוריה. בשני המקרים המסר דומה - ההישג שייך לי, אבל האריזה משנה את האופן שבו הקהל תופס אותו.
ויש עוד הבדל חשוב. טראמפ לא פעם מייצר מציאות שלא באמת קיימת, ואז חוזר עליה עד שהיא נשמעת אמיתית. נתניהו פועל אחרת. הוא בדרך כלל לא ממציא את המציאות מאפס. הוא לוקח מציאות קיימת, בורר מתוכה את הפרטים שמשרתים אותו, מסדר אותם ברצף שמוביל למסקנה אחת, ואז עוטף את הכל במסגרת היסטורית ומוסרית שנשמעת כמעט בלתי נמנעת, כמו איום קיומי.
טראמפ ממציא מציאות. נתניהו מפרש מציאות. טראמפ דורש מהקהל להיכנס לעולם שבנה. נתניהו גורם לקהל להרגיש שהוא פשוט מבין סוף-סוף את העולם כפי שהוא, נתניהו, מבין אותו.
זה גם מה שהופך את נתניהו למסוכן יותר מבחינה רטורית. קל יותר לזהות מניפולציה כשהיא בוטה. קשה הרבה יותר לזהות אותה כשהיא מגיעה עם מפות, נתונים, הפניות להיסטוריה ושפה של מבוגר אחראי. אצל טראמפ הרגש מתפרץ החוצה בלי בושה. אצל נתניהו הרגש לובש חליפה.
זו גם הסיבה שפוליטיקאים אחרים נראים לידם חלשים, גם כשהם חכמים יותר, מנומקים יותר או ישרים יותר - הם עדיין מדברים אל החלקים הרציונליים בלבד. הם מסבירים, מסתייגים, מאזנים, מוסיפים נתונים וניואנסים, אבל המוח האנושי לא התפתח על הסתייגויות. הוא התפתח על איומים, זהות, חזרתיות, סמלים וסיפורים. אדם יכול להצהיר שהוא רוצה מורכבות, ובקלפי לבחור במי שנותן לו בהירות.
טראמפ ונתניהו אינם דומים משום שהם אומרים אותו דבר - הם דומים משום שהם מבינים דבר עמוק יותר מיריביהם. הם מבינים שפוליטיקה היא לא באמת תחרות בין אסטרטגיות, אלא היא תחרות בין סיפורים - ובסוף, כמעט תמיד, ינצח מי שיודע לספר סיפור שהמוח יכול לשאת.
התרעות פיקוד העורף