עשרה שבועות חלפו מהיום שבו הבטיח ווסטמורלנד את האופק ועד שצבא צפון וייטנאם הכה את הדרום, ואת האמריקאים, באירוע שמוכר כ"מתקפת טט". כמו הטילים של איראן בימינו, למתקפת טט לא הייתה עוצמה צבאית שבכוחה למוטט את האמריקאים.
למעשה, ברוב היבטיה, המתקפה כשלה. כמו הרקטות של חיזבאללה בימינו, למתקפת טט לא היה מחץ שיכול לפרק את הכוח העצום שעמד לרשות ארה"ב. הצלחתה היחידה הייתה תודעתית: ווסטמורלנד הבטיח אופק – טט הציגה את דבריו כנלעגים. ווסטמורלנד אמר שמנצחים – טט קלקלה את הרושם.
כרגע, זה מה שעושות גם איראן וחיזבאללה. מקלקלות את הרושם. הן לא ניצחו בקרב, הן לא יכולות לגרום נזק כבד לישראל או לארה"ב. הן יכולות בהחלט לבצע פעולות שמעמידות באור קצת נלעג את ההצהרות הלא מרוסנות של מנהיגים ישראלים ואמריקאים.
דונלד ווסטמורלנד ובנימין ווסטמורלנד יצרו את הרושם שהניצחון קרוב, שהמלחמה תהיה קצרה, שההישגים יהיו מהסוג שאי אפשר להתווכח עליו. אולי זה עוד יקרה. כולנו מקווים שזה עוד יקרה. אבל בינתיים, כמו הנשיא ג'ונסון, צריך לזמן גנרלים כדי שישכנעו את הציבור שהספקנות מוקדמת ומוגזמת. לא בטוח שזה יהיה קל.
המלחמה מול שני אויבים עיקשים, כמו חיזבאללה ואיראן שמולה הושג השבוע הסכם הפסקת אש, היא שיעור מעניין על משמעותם של משטרים מקוטבים באופיים. באיראן, המלחמה היא מול משטר חזק מדי - וזו הבעיה. זה משטר חזק מספיק כדי להתעלם מטובת מדינתו, מטובת אזרחיו.
משטר שאינו מספיק חושש מהאפשרות שמחסור במזון או באנרגיה או בחופש, יוליד מהפכה שתסלק אותו מהשלטון. ארה"ב וישראל חובטות באיראן, בתקווה להצית מרד. המשטר האיראני מגלה עמידות מאכזבת, כפי שגילה בכל השנים שבהן היה חשוף לביקורת, לסנקציות, למגבלות, לאיומים.
האויב בלבנון קשה לפיצוח, משום שהוא מציג בעיה הפוכה: המלחמה היא נגד ארגון שמצא מקלט בטריטוריה שיש בה משטר נטול סמכות של ממש - חלש מדי. אם באיראן קשה לקבוצות מתוך העם לנצח בממשלה, בלבנון קשה לממשלה לנצח קבוצות מתוך העם. ובמילים אחרות: קשה מאוד להשליט סדר במקום שיש בו משטר חזק מאוד - קשה מאוד להשליט סדר במקום שיש בו משטר חלש מאוד.
במרחב המקצועי השאלה מורכבת יותר. בימים האחרונים היה אפשר לשמוע התבטאויות של קצינים בכירים שמדברים על "הפתעה". צה"ל חשב שחיזבאללה נחלש יותר מכפי שנחלש בפועל. ואולי גם חשב שחיזבאללה מורתע יותר מכפי שהתברר שהוא מורתע בפועל. כך או כך, הציבור הישראלי גיבש דעה מחודשת על המציאות: רוב גדול ממנו מניח שישראל תידרש לשוב ולהילחם, גם לאחר סבב המכות הנוכחי, באיראן, בלבנון ובעזה.
זו הנחת עבודה שיש לה השלכות. מצד אחד - היא מעמידה את המנהיגים המלהגים על ניצחונות מוחלטים באור מגוחך. מצד שני, היא משנה את תחשיבי העלות והתועלת. אם ממילא נצטרך להילחם שוב, יש גבול למחיר שנרצה לשלם במלחמה הזאת. כדאי להשקיע הרבה מאוד, ואולי גם להסתכן יותר, אם התוחלת היא שקט לדורות.
אבל הערכת הכדאיות משתנה באופן משמעותי, כאשר השאלה שעל הפרק היא אם ישראל תצטרך לחזור להילחם בעוד ארבע שנים או עוד חמש (וכמובן, אף אחד לא יודע להבטיח לא שנה, לא שנתיים, ובטח שלא ארבע וחמש - נתניהו הבטיח "ניצחון לדורות" גם במבצע נגד איראן לפני פחות משנה. כך שאו שההבטחה לא מומשה, או שהמשמעות של "דור" השתנתה מאוד בדור האחרון).
נתכנס לשאלה קונקרטית: בימים האחרונים התנהל מעין ויכוח פומבי בין שר הביטחון לבין מפקדי הצבא - גם זה אירוע משונה מאוד, שבימים כתיקונם הדעת לא סובלת - על השאלה מהי מטרת המלחמה בלבנון. שר הביטחון מדבר על פירוק חיזבאללה מנשקו. צה"ל מזכיר שזו אינה מטרתו בטווח המיידי.
ואם להוסיף על הסברו, אולי כדאי להזכיר: ישראל לא פירקה מעולם אף אויב מנשקו. לא את מצרים במלחמת ששת הימים (ולראיה, מלחמת ההתשה שפרצה זמן קצר אחר כך); לא את סוריה במלחמת יום הכיפורים (ולראיה, אוגדות נותרו לשמור על הגבול הסורי עד היום); לא את אש"ף במלחמת לבנון הראשונה (הפגיעה הייתה קשה, אך לא מנעה המשך פיגועים ולימים את האינתיפאדה); לא את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה (ולראיה, המלחמות השלישית והרביעית, וגם זו החמישית, שהציבור מניח שעוד תבוא).
ישראל התמודדה עם אויבים בשתי דרכים: אפשר להכריע אותם במערכה שמטרתה העיקרית לדחות, גם אם לא למנוע, את המערכה הבאה. זו דרך שהוזכרה בשיחה שקיימתי בשבוע שעבר עם פרופ' אביתר מתניה על תפיסת הביטחון של ישראל, שכינה את התהליך הזה, שתואר בדרכים אחרות כבר על ידי דוד בן-גוריון, "שיטת תורת הסבבים".
האויבים ינסו שוב ושוב, "ואנחנו כל פעם לא נאפשר להם". הדרך השנייה היא להפוך את האויבים לפחות אויבים, או ללא אויבים, ואז נמנעת מלחמה (מצרים, ירדן, מדינות נוספות). לפרוק אותם מנשקם לא היה בארסנל של בן-גוריון. ספק אם הוא בארסנל של נתניהו.
עובר ושב
הבחירות יתקיימו ככל הנראה במועדן, או קרוב למועדן. זה גם מעיד על כוח - ב-8 באוקטובר 2023 היה קשה מאוד להעלות על הדעת שהקואליציה תוכל לשרוד את מלוא כהונתה לאחר הקטסטרופה. זה גם מעיד על חולשה – אם לקואליציה היה ברור שהיא יכולה לנצח עכשיו, הייתה יוצאת לבחירות עכשיו. הדחייה נועדה לשיפור עמדות, לשחיקת האופוזיציה, לצבירת הישגים שאולי ישנו את התמונה. בכל מקרה, יש זמן.
חלק מהסקרים מלמדים על התחזקות מסוימת של הליכוד (סקר כאן 11 של דודי חסיד העלה את המפלגה ל-28 מנדטים). חלק מהסקרים מלמדים על התחזקות מסוימת של הקואליציה (אותו סקר הוסיף לה 3 מנדטים). זו לא אותה תופעה. הליכוד יכולה להתחזק גם על חשבון מפלגות אחרות בגוש, ואז אין בזה תועלת לגוש, בטח לא כאשר הציונות הדתית נמצאת במצב פריך מאוד. הליכוד יכולה להתחזק גם בתוספת בוחרים שאינם של מפלגות אחרות בקואליציה. זה מה שמסביר התחזקות של הגוש.
תשאלו: מהיכן באים בוחרים מעין-חדשים לליכוד? לזה יש תשובה. בחנו שמונה סקרים כדי לזהות כניסה ויציאה של בוחרים אל וממפלגות שונות. ממי הקואליציה מאבדת קולות, ומהיכן היא מקבלת קולות? בשני המקרים – אלה לא מפלגות. רוב הקולות שנוספים או אלה שהולכים לאיבוד הם קולות שמסתובבים באזור הספר של "לא יודעים" למי הם יצביעו, או אומרים שיצביעו ל"מפלגה אחרת" (ברוב המקרים – אם שואלים איזו, מקבלים תשובה שמשמעותה מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה), או אומרים ש"לא יצביעו".
שימו לב לכמה תופעות מעניינות שאפשר לזהות בהסתמך על כמה מאות משיבים שעשו מעברים מהסוג שבדקנו. ראשונה: מפלגת המילואימניקים היא מפלגת הביניים הכי מובהקת. כמובן, מעולם לא היו לה הרבה תומכים, ועכשיו נשארו עוד הרבה פחות, אבל אלה שהיו, או ישנם, הם הבוחרים שהולכים ובאים יחסית בטבעיות לתוך הקואליציה ומחוץ לקואליציה.
למעשה, מכל הבוחרים שתמכו במפלגת "אופוזיציה" ועברו למפלגת "קואליציה", בערך 40% ממי שזיהינו הם תומכי המילואימניקים שעברו (ובדרך כלל חזרו) לליכוד. ובמילים אחרות, העובדה שמפלגת המילואימניקים לא התרוממה לגובה הנדרש כדי להיות שחקנית משמעותית לקראת הבחירות (זה עשוי עוד לקרות כמובן בהמשך, בעיקר במתכונת של איחוד עם גורמים נוספים), מסייעת לקואליציה. המספרים לא גדולים, אבל בבחירות אצלנו לפעמים כל קול קובע.
המפלגה החדשה לא תהיה מפלגת אופוזיציה. היא תהיה מפלגת אמצע – שוברת שוויון. מי יישב בה? כבר נשמעים דיבורים על משה כחלון, יולי אדלשטיין, אולי הנדל, אולי אחרים. כניסה שלה כנראה כמעט לא תשפיע על איזנקוט. היא כן עשויה להשפיע על בנט. ואם לנסות לחשוב ויזואלית על מה שתעשה לגוש השינוי, היא תדחוק אותו קצת שמאלה כדי לפנות לעצמה מקום, מה שיעביר את מרכז הכובד של הגוש הזה קרוב יותר לאיזנקוט.
איך יודעים שכרגע איזנקוט יותר באופנה מבנט? הנה עובדה שמעידה על המצב הזה. איזנקוט לא מאבד אף תומך לבנט. הוא מאבד תומכים, והוא מאבד אותם בעיקר לליברמן וללפיד. הוא מקבל תומכים מהדמוקרטים, מלפיד, ו… כן, גם מבנט. יש מעבר מסוים מבנט אליו. לעומת זאת, כאשר בוחרים עוברים לבנט, הם עוברים מ"לא יודע", מישראל ביתנו, מהמילואימניקים וכחול לבן. רק מעט מאוד מישר!. אבל יש בהחלט מי שעוזבים את בנט לישר!. למעשה – זאת המפלגה שבנט מאבד לה הכי הרבה תומכים כרגע. ואם תרצו תאמרו כך: לפחות בקובץ הנתונים שבחנו, בנט מאבד לישר! פי שלושה יותר ממה שישר! מאבדת לבנט.
בשורה התחתונה: בשלב זה, גם אם פה ושם יש סקר בודד שמעיד על אפשרות כזאת, לאף אחד משני הגושים אין רוב שיכול להסתמך באופן אקסקלוסיבי על התומכים שלו בלבד (לא כולל המפלגות הערביות) להקמת קואליציה של 61 מנדטים או יותר. בשלב זה, אף גוש גם לא נראה מאוד קרוב לזה, וכרגע התנועה הגושית הפוכה: גוש האופוזיציה קצת מתרחק מיעד כזה (בעיקר אם בוחנים סקרים שבהם יש מפלגה ערבית מאוחדת), גוש הקואליציה קצת מתקרב אליו (ובכל זאת, 53 מנדטים, שזה מה שקיבל בסקר של חסיד, זה די רחוק).
כשמדובר במשק הבית, ברור לכל אדם סביר שאי אפשר הכל: או חופשת סקי באיטליה או חופשת קיץ בברבדוס, לרובנו אין מספיק לגם וגם (ולרבים אין מספיק אפילו לאחד משני אלה, והם צריכים לבחור בין חופשה בטבריה לחופשה באשקלון).
אבל כשמדובר במדינה, אפשר לצפות לגם וגם. נא להוסיף לבריאות. נא להוסיף לחינוך. נא להוסיף לביטחון. ומאיפה לקחת? גם לזה יש תשובה. כמעט כל הישראלים ישמחו לקצץ בתקציבי הרבנות הראשית. אבל קיצוץ כזה, מה לעשות, כמעט לא יורגש אם יועבר כתוספת לצרכים העיקריים (זה כמובן לא אומר שצריך להשאיר את תקציב הרבנות על כנו, רק שכדאי לפתח ציפיות ריאליות ביחס למה שהתקציב הזה יכסה אם יועבר למשרדים אחרים, חשובים יותר). וכמובן, הרבה מאוד ישראלים ישמחו לקצץ בתקציבים "לחרדים", שזה בדיוק ההפך ממה שעשתה הקואליציה השנה. כך שאין פלא שהציבור לא מרוצה מהתקציב.
כבר שנה שנייה שאנחנו שואלים במסגרת סקר מדד החברה הישראלית של JPPI על מה ש"הכנסת הייתה צריכה לעשות בתקציב אבל לא עשתה, או לא עשתה מספיק". כבר שנה שנייה שסעיפים שנוגעים לחרדים בולטים בנוכחותם. מה שיעור הישראלים שאומרים (כאחת משלוש עדיפויות אפשריות) לקצץ למגזר הערבי? רק 6%. כמה רוצים לקצץ למגזר החקלאי? רק 1%. וכמה לחרדים? פי 30 (31%), ואותו שיעור רוצים לקצץ בכספים הקואליציוניים (31%).
מכל הסעיפים הרבים שהצענו לבחירה רק בשניים אפשר לזהות הבדל גדול בין השנה לבין השנה שעברה. כלומר, רק בשניים מהם יש ירידה משמעותית או עלייה משמעותית בשיעור הישראלים שחושבים שאלה סעיפים חשובים במיוחד.
הבדל ראשון: בשנה שעברה שליש מהישראלים מיקמו את הדרישה "לקצץ במספר המשרדים הממשלתיים כאחת מהשלוש הכי חשובות". השנה – רק רבע. מה קרה? הנה השערה: הבחירות כבר קרובות, והישראלים מבינים שהדרישה התיישנה. כבר אין משמעות גדולה לקיצוץ במספר המשרדים כמה חודשים לפני הסוף. לא שכמות המשרדים נהייתה פחות מעצבנת, היא פשוט נהייתה פחות חשובה מול דברים אחרים.
כמו מה למשל? הנה השינוי הכי מובהק מהשנה שעברה לשנה הנוכחית – וזה שינוי שמשקף דברים חריפים שנשמעו כאן בימים האחרונים. בשנה שעברה, בערך רבע מהמשיבים תיעדפו "הוספת כסף לשיקום הצפון והדרום". השנה – קפיצה משמעותית. זה הסעיף הכי מתועדף מכל הסעיפים. 45% מהמשיבים הציבו אותו כאחד משלושת הדברים שהיו משנים בתקציב.
מה קרה מאז השנה שעברה? הרבה ישראלים הבינו שמה שהושקע הוא הרבה פחות ממה שהניחו שיושקע. אולי שמעו את שוועתו של ראש עיריית קריית שמונה. אולי זיהו את מצוקת היישובים שמופגזים בלי הפסקה. אם מחפשים סעיף שבו לממשלה ולקואליציה יהיה אתגר לקראת הבחירות, זה סעיף משמעותי, כי התמיכה בתוספות ליישובים בצפון ובדרום היא לא תמיכה של האופוזיציה. זו תמיכה שחוצה מחנות – הרבה מאוד תומכי הליכוד ועוצמה יהודית מציינים את הסעיף הזה (אבל לא כל כך הרבה תומכים של יהדות התורה, ש"ס והציונות הדתית).
כשיש כל כך הרבה סעיפים, וכל כך הרבה עדיפויות, תמיד מעניין לנסות לחלק את האוכלוסייה לקבוצות. למצוא התאמה בתשובות, ולראות איך החברה הישראלית מחולקת. זה מה שעשינו עם השאלה הזאת. חילקנו לפי ההעדפות התקציביות, ואז בדקנו מה מאפיין כל קבוצה מבחינת דמוגרפית או פוליטית.
הפטריוטים נותנים עוד למילואימניקים, לצפון ולדרום. זו קבוצה שיש בה דומיננטיות של תומכי ימין. יש בה בולטות לא מבוטלת לתומכי הליכוד. לא לגמרי ברור איך מעבירים אצלם דברים כמו פטור לחרדים (בעצם כן ברור: מכבסים אות בהרבה אבקה מלבינה של תוספות לחיילים). וגם לא ברור מאיפה יבוא הכסף. רובם לא רוצים לקצץ שום דבר, רק לתת. נדיבים – בהחלט. מודעים למגבלות – קצת פחות.
למקצצים אין מכנה משותף מלבד אחד: הם לא רוצים לשלם כל כך הרבה מיסים. כל אחד ואחת מהם – ואגב, זו הקבוצה השנייה שיש בה נוכחות בולטת של ערבים. זה לא מונע מחלקם לרצות תוספות לסעיפים שונים, כמו חינוך (22%), אבל הם בוודאי יאמרו שאת התוספת הזאת אפשר לממן מקיצוץ במשרדים ממשלתיים ובכספים לחרדים. וקשה לראות איך כל זה מתיישר פיסקאלית. אבל הסקר כידוע סובל הכל. בערך כמו התקציב...
התרעות פיקוד העורף