יש משהו כמעט בלתי נתפס במציאות שאנחנו חיים בה. יותר מחודש של כאוס מזרח־תיכוני: מדינה משותקת, אזרחים בין אזעקה להתראה, מילואים שנשחקים עד דק, וחזיתות פעילות מכל עבר. שגרה שהתפרקה לרסיסים, עצבים חשופים, תחושת חירום מתמשכת. ואז, ברגע אחד הפסקת אש. בלי הסבר, בלי שיתוף, בלי תחושת סגירה. כאילו מישהו לחץ על כפתור “עצור” מלמעלה, ואנחנו רק ניצבים על הלוח, ממתינים להנחיה הבאה.
אבל האמת המרה היא שלא רק אחרים הזיזו אותנו לשם. תימרנו את עצמנו למצב הזה. שנים של תלות, של דחיינות אסטרטגית, של אמונה שמישהו אחר יסגור עבורנו את הפינות. התרגלנו להישען, לדחות הכרעות, להאמין שהזמן עובד לטובתנו. וכשמגיעה נקודת היציאה שמתאימה למעצמה הגדולה אנחנו מגלים שאין לנו באמת שליטה על הרגע שבו הכול נגמר, וגם לא על האופן שבו הוא נגמר.
הסיבות האמיתיות להפסקה לא נאמרות בקול, אבל הן מהדהדות: שווקים שצריכים להירגע, מחירי דלק שמטפסים, אינטרסים בינלאומיים שמסתדרים מחדש, לחצים דיפלומטיים מאחורי הקלעים. ואנחנו? נדרשים להתיישר. לומר תודה ואמן, גם אם בפנים משהו צורם.
והעולם ממשיך. האנושות מביטה לצד האפל של הירח, פורצת דרך במדע, מזיזה גבולות של ידע ודמיון. ואפילו סיפורים כמעט אבסורדיים ביופיים כמו מיליארדר שקונה מיליוני דונמים ביער האמזונס רק כדי להציל אותו חולפים מתחת לרדאר. חדשות טובות לא שורדות מציאות של אזעקות, של דריכות מתמדת, של עייפות מצטברת.
כך נראית שחיקה: לא רק של מערכות, אלא של נפש ציבורית. שחיקה של יכולת להתרגש, להאמין, לצפות למשהו אחר. ואנחנו יושבים ביציע, עוקבים אחרי המשחק, אבל כבר יודעים גם את המהלכים הבאים לא בהכרח אנחנו נקבע. אולי הגיע הזמן לשאול איך חוזרים להיות שחקנים, ולא רק לוח.
התרעות פיקוד העורף