המלחמה מול איראן (וחיזבאללה), בדיוק הפוך. היא פוטוגנית, היא עמוסת הישגים צבאיים מסמרי שיער, היא נראית מצוין. מבחינה צבאית, זה ניצחון סוחף, מהדהד, לא פחות מהניצחון בששת הימים.
במשך עשורים בנינו את המיתוס על המפלצת האיראנית הבלתי מנוצחת, התמנון רב־הזרועות, המעצמה השיעית שאסור להיקלע איתה לסמטה חשוכה. ובכן, נקלענו. ביציאה מהסמטה הזו, איראן הוכתה מכות רצח מהסוג שלא הוכתה מעולם. הפגיעות שספגה איראן חסרות תקדים. צבאית, זה פשוט לא היה כוחות. מה גם שבסבב השני הבאנו את אחינו הגדול, הבריון השכונתי, כדי לפרק את היריבה לגורמים.
בנקודות הזכות אפשר לציין את העליונות המוחלטת שישראל הפגינה, בכל התחומים, על איראן ושלוחותיה. היכולת הבלתי נתפסת ושומטת הלסתות של חיל האוויר, המודיעין המדויק והבלתי נתפס, הדיוק, העוצמה, היכולות לתזמר את כל זה למכונה צבאית משומנת ומתוקתקת כמותה לא נראתה כאן מזמן, או אפילו אף פעם.
אלא שבסוף כל זה ייגמר. אולי זה כבר נגמר ואם לא, זה ייגמר בסבב הפסקת האש הבא. השאלה היא איזו איראן תצא מהאירוע ואיזו ישראל תצא ממנו. התשובה לא ברורה. כי אם אכן האיראנים הולכים לקבל רישיון לגבות מס מכל אונייה שעוברת בהורמוז, אנחנו בצרות.
נכון, סכנה הגרעין נדחתה, אבל לא חלפה. אם אני אייתוללה, או איש משמרות המהפכה, אני יודע שרק פצצת גרעין תאפשר למשטר לשרוד ואני שוכח את כל הקווים האדומים והמגבלות והפתוות שמנעו ממני עד עכשיו לחתור לגרעין בכל הכוח, כולל רכישת פצצה או שתיים מקוריאה הצפונית (או פקיסטן). אם זה קורה, הסיפור נגמר.
ממשלה שלא מסוגלת לתכנן לימודים או תחבורה או תעופה כשהיא יודעת שהולכת לפרוץ מלחמה מהסוג הזה, ממשלה שלא מסוגלת לנהל שום דבר חוץ מאשר את הביזה של עצמה, בטח לא תתכנן מראש מטרות הגיוניות למלחמה ודרך מתוחכמת ויצירתית להשגתן. ולכן זה נגמר, כמעט תמיד, איך שזה נגמר בעזה.
האם אפשר היה לתכנן את זה אחרת? כן, כמובן. בלי למכור לטראמפ את האגדות על הפלת המשטר ודיכוי השיגורים, בלי לסמן הישגים בלתי אפשריים, בצניעות, תוך סיכום שפועלים בכל הכוח ביחד, מפסיקים ביחד וממשיכים את המצור, הסנקציות והקזת הדם האיטית עד נפילת המשטר.
הסכנה במצב הנוכחי היא שאיראן תצא ממנו בלי סנקציות, עם הרבה מאוד כסף ורישיון להרוג. ע"ע רצועת עזה. הכל מתחיל ונגמר באסטרטגיה, במנהיגות שחושבת על המדינה ולא על עצמה.
התרעות פיקוד העורף