אף נשיא קודם לא העז - אבל גם כוחו של טראמפ אינו בלתי מוגבל | אוריאל לין

אחת מהשאלות החשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית היא כיצד קרה שגרמניה, שהובסה במלחמת העולם הראשונה וחתמה לאחריה על הסכם ורסאי בשנת 1919 שבו הוגבל כוחה הצבאי, הצליחה לאחר 19 שנה בלבד להביס את מערב אירופה כולו – דנמרק, נורווגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, בתוך פחות משנה.

שאלה זו עולה במיוחד לנוכח העובדה שבצד המנצח היו מדינות שהיה בכוחן למנוע את בניית צבאה של גרמניה מחדש עוד בתחילת התהליך. במיוחד קשה להבין למה הן לא מנעו את חימושה של גרמניה מחדש לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, כשכבר היה ברור מהן מטרותיה של גרמניה. תשובה לשאלות היסטוריות אלה ניתן למצוא כשמעיינים בהתנהלותן של כל אחת ממדינות ההסכמה המנצחות לאחר החתימה על הסכם ורסאי. הן חדלו לשתף פעולה ביניהן ומוטטו את החזית המשותפת. כל מדינה פעלה לבדה, מתוך אמונה שהיא מקדמת את האינטרס הלאומי החיוני שלה.

ראשונה חתמה פולין, ב־1934, על הסכם אי־התקפה נפרד עם גרמניה, וזמן קצר לאחר מכן על הסכם אי־התקפה נפרד עם ברית המועצות. שתי מדינות אלה הן שקרעו את פולין לגזרים עם תחילת מלחמת העולם השנייה. אך מכל מדינות ההסכמה הפליאה לעשות בריטניה. היא חתמה על הסכם הצי עם גרמניה ב־1935, תוך ביטול מעשי ופורמלי של הסכם ורסאי.

בריטניה, בראשות ראש הממשלה נוויל צ’מברליין, גם ניווטה ב־1938 את הסכמי מינכן המבישים וויתרה, עם צרפת, על חבל הסודטים של צ’כוסלובקיה לטובת גרמניה הנאצית. אבל צ’מברליין לא הסתפק בכך. הוא המשיך וחתם, מלא גאווה, על הסכם נפרד עם היטלר. הסכם זה, שהיה קרוי “שלום בזמננו”, התקבל בבריטניה בתשואות.

את תוצאת ההסכמים הנפרדים האלה כולנו יודעים. בריטניה מצאה עצמה מתמודדת לבדה מול כוחה האימתני של גרמניה. היא ספגה הפצצות במשך 40 יום ואיבדה 383 אלף מחייליה ועוד 67 אלף קורבנות מקרב אזרחיה והעולם כולו נסחף אל מלחמת העולם השנייה שגבתה את חייהם של 65 מיליון בני אדם.

הדבר קרה כששיתוף הפעולה בין מדינות פסק וכל מדינה פעלה לבדה, על דעת עצמה, לקידום האינטרס הייחודי שלה. זהו לקח שאותו הפנים היטב ג’ורג’ בוש, נשיא ארצות הברית לשעבר, ושאותו לא למד הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. במלחמה שהובילה ארצות הברית נגד עיראק של סדאם חוסיין, לאחר שזו פלשה לכוויית ב־1990, בנה בוש האב קואליציה בינלאומית רחבה של 35 מדינות ובהן בריטניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה, ערב הסעודית, מצרים וסוריה.

בוש גייס את מלוא ניסיון חייו בהכנה לאתגר מלחמת המפרץ, והמלחמה אכן זכתה לשיתוף פעולה וללגיטימציה בינלאומיים. בשלב ראשון היה המהלך הגנתי, ובשלב השני התקפי. בניסיון לשבור את הקואליציה נגדה, עיראק שיגרה טילי סקאד לעבר ישראל, כדי שזו תשיב מלחמה, אבל אנחנו ספגנו ושתקנו כדי לא להחליש את הקואליציה.

טראמפ פועל בדרך הפוכה לזו של בוש. הוא מחליט לבדו ופועל לבדו, מעליב שותפים ומצפה שמדינות נוספות, לפחות אלה החברות בברית נאט”ו, להוציא את טורקיה, יצטרפו למאבק. דרך פעולה זו אכן מעניקה יותר חופש, אך היא משוללת לגיטימציה פנימית ובינלאומית, ועל כן מחלישה את המאבק כולו.

מדינות אירופה, ובמיוחד צרפת, חייבות הרבה לארצות הברית – את הניצחונות בשתי מלחמות העולם. כיום הן נמנעו מנקיטת פעולה במלחמה נגד איראן, ומנקודת מבטה של ארצות הברית, לא בצדק. אבל הדרך הבטוחה ביותר למנוע שיתוף פעולה היא פגיעה בכבודם של ראשי מדינות. לא נראה כי טראמפ למד עד היום את הלקח הזה, וחבל. יכולת מנהיגותית להניע וללכד ראשי מדינות אומנם יש לו, והוא כבר הוכיח זאת, אבל במאבק מול איראן הוא נחלש.

ולכל המאוכזבים מהסכם הפסקת האש, מועדו ותוכנו כדאי להזכיר שאף נשיא קודם של ארצות הברית לא העז לצאת למלחמה נגד איראן, כפי שעשה טראמפ. אבל גם כוחו של טראמפ אינו בלתי מוגבל, ובנסיבות הקיימות הנשיא עשה את הטוב ביותר שהיה יכול.