שתי קבוצות נוספות חיות כיום, כמו אז, בטראומה קשה. האחת היא כל המפקדים הבכירים בצה"ל ובשירותי הביטחון שמשרתים עדיין ואינם מתכחשים לאחריותם. קבוצה שנייה, קטנה יותר, היא כל שרי הממשלה. גם אם רבים מהשרים חיים בהכחשה, כולם מתפקדים היום תחת תחושת אשמה וטראומה.
שתי הקבוצות האלה הן המקבלות את כל ההחלטות האסטרטגיות הנוגעות לקיומנו ולעתידנו. טראומה ותחושת אשמה אינן טובות לקבלת החלטות כאלה. מצב כזה מביא להתרעות שווא ולשימוש מיידי בכוח צבאי מוחץ במקום באמצעים אחרים שפועלים טוב יותר. אומנם אי אפשר לסלק טראומה בהחלטה של רגע, אבל אם מכירים בבעיה אפשר להביא אותה בחשבון וכך לשפר את קבלת ההחלטות.
אולי גם היום אנחנו מגזימים בגלל תחושות אשמה וטראומה בהערכת הסכנה? אולי מאז אוקטובר 2023 אנחנו נחושים להתמודד עם האיומים רק בתגובה קינטית, באש, ומיד? אולי מפני שהמודיעין שוב כשל ב־7 באוקטובר בהערכת חסר נוראה, והצבא נרדם בשמירה, אנו מתריעים כעת התרעות יתר, ומגיבים באש, ובלבד שלא ניתפס שוב בהתרעת חסר?
בעזה ובאיראן המצב כבר אינו בשליטתנו. מול סוריה נעצרו הצעדים המדיניים. דווקא עכשיו חיוני שיתוף פעולה בשטח נגד חיזבאללה, שמסוכן לא־שרע יותר משהוא מסוכן לנו. אנחנו מחויבים לשלום הדרוזים, אבל מעבר לכך, האם יש סכנות שאולי אנו מעניקים להן משקל יתר?
בלבנון, בחישוב קר, אם ההתקפה המוגבלת של חיזבאללה הייתה מסתיימת בכך, אולי צריך היה לדחות את התגובה מפני שחיל האוויר היה עסוק באיראן ומפני שלפי הרמטכ"ל, צבא היבשה נמצא בחוסר. אלא שאחרי 7 באוקטובר "הכלה" ודחייה הן מילים אסורות. היום, הכלה דורשת מהפוליטיקאי אומץ אזרחי עצום.
בשלב זה עימות צבאי של צבא לבנון עם חיזבאללה יביא לתבוסת צבא לבנון. לכן כעת אנו נפעל בתחום הצבאי, הם יפעלו בחקיקה נגד חיזבאללה, לכך יש הרוב הדרוש בפרלמנט, בחסימת הכלכלה שלו והחלפתה בסיוע ממשלתי לאוכלוסייה השיעית, ובהכשרת דעת הקהל להסדר שלום.
התרעות פיקוד העורף