ברור לי כי לנוכח אי-יכולתה של טהרן לקבל את תבוסתה במערכה, היא מנסה להפגין כלפי חוץ עוצמה. אלא שהעוצמה הזו נשענת, בפועל, על משהו שבין כלום לשום דבר. מאחורי האיומים והרטוריקה מסתתר משטר שנמצא בשפל חסר תקדים, כאשר השלב הבא כבר נכתב על הקיר: נפילת שלטון האייתוללות. לא כתוצאה מהכרעה צבאית ישירה בלבד, אלא גם בשל לחץ פנימי של אזרחי איראן, הדורשים תשובות. זו אינה שאלה של אם, אלא של מתי.
לבלום התדרדרות אזורית
ובתוך המציאות הזו נחשף לעינינו ויכוח עמוק הרבה יותר - לא רק בין מדינות, אלא בין שתי תפיסות עולם. האחת זהירה, רב-לאומית, דוגלת בהשארת דלת פתוחה למו"מ; השנייה חדה, צבאית, בטוחה בכוח ככלי המרכזי לעיצוב המציאות.
המחנה הזהיר, בעיקר באירופה ובחלקים מהממסד האמריקאי, ממשיך להזהיר מפני אשליית ההכרעה הצבאית. לשיטתו, עצם קיומן של שיחות גם אם הן כושלות - מונע הידרדרות מהירה לעימות רחב. מבחינתם, איראן היא שחקן שיודע לספוג, להתפזר, ולהחזיק לאורך זמן במרחב של הכחשה והתשה. לכן היעד אינו "ניצחון", אלא בלימה: ניהול סיכונים, שמירה על ערוצי תקשורת, והגעה להסדרה הדרגתית.
אבל מנגד עומדת גישה אחרת, מפוכחת לא פחות - ואולי רלוונטית יותר למזרח התיכון. זו הגישה הצבאית. היא מדברת בשפה של יעדים: השמדת יכולות, פגיעה בתשתיות, מניעת שיקום והמשך לחץ עד שהצד השני פשוט לא יוכל להגיב. מבחינתה, כל כישלון דיפלומטי אינו סיבה לעצירה - אלא דווקא הוכחה לכך שהכוח הוא הכלי האפקטיבי היחיד שמשנה את חישובי טהרן.
גם בתוך המערכת הצבאית עצמה אין אחידות דעים. יש מי שמעריכים כי אנחנו נמצאים לקראת סיום מהיר יחסית של המערכה - עניין של שבועות. אחרים, מנוסים לא פחות, מזהירים מפני יהירות. הם מזכירים כי שליטה אווירית אינה שקולה להכרעה אסטרטגית, וכי איראן הוכיחה בעבר יכולת להישחק - אבל גם לשרוד.
וכאן מגיעה השאלה האמיתית: מהי הצלחה?האם הצלחה היא מניעת מלחמה רחבה ושימור ערוץ דיפלומטי - או שמא מדובר בפגיעה עמוקה ומתמשכת ביכולת של איראן לאיים, עד כדי שינוי התנהגות? זו אינה שאלה תיאורטית. זו השאלה שמעצבת את ההחלטות בוושינגטון, בירושלים ובבירות נוספות.
אסטרטגיה משולבת
הבעיה היא שהמזרח התיכון אינו מתיישר לפי מודלים תיאורטיים. דיפלומטיה בלי איום אמין נשחקת במהירות. כוח ללא אופק מדיני מסתבך. ולכן הבחירה האמיתית אינה בין שיחות לתקיפות - אלא בין אסטרטגיה מאוזנת לבין נסחפות מסוכנת.
אם המערב יבחר רק בדיפלומטיה - האיראנים ימשיכו למשוך זמן. אם יבחר רק בכוח - הם יספגו, יתאוששו, ויחזרו לסיבוב נוסף. רק שילוב מושכל בין לחץ צבאי אפקטיבי לבין יעד מדיני ברור יכול לייצר תוצאה אחרת.
בסופו של דבר, הוויכוח סביב איראן הוא ויכוח על משמעת אסטרטגית. הקול הזהיר צודק כשהוא מזהיר מפני אשליית הפתרון המהיר. הקול הצבאי צודק כשהוא מזכיר שללא כוח - אין למילים משמעות. האתגר האמיתי של ארצות הברית ובעלות בריתה הוא לא לבחור צד, אלא לדעת לשלב: להפעיל כוח מבלי לאבד כיוון מדיני, ולנהל מו"מ מבלי לאבד הרתעה.
סכום ביניים צבאי מדיני
לנוכח כישלון סבב השיחות בין משלחות ארצות הברית ואיראן בפקיסטן, ולנוכח המציאות החדשה שהפסקת השיח מייצרת , מתבהרת התמונה הבאה: לשני הצדדים היה ברור מראש כי מדובר בסבב גישוש. קרב עמדות ראשוני, שבו כל צד מגיע עם דרישות מקסימום, קווים אדומים והצהרות שלא נועדו להתקפל.
האיראנים היו זקוקים להפוגה - לא כהישג מדיני, אלא כצורך מבצעי: לנשום, לאמוד נזקים ולהבין את עומק הפגיעה. מנגד, ארצות הברית ניצלה את חלון הזמן כדי לחדש מלאים, לתחזק מערכות ולבנות בנק מטרות עדכני ומדויק יותר. ישראל התפנתה לטפל בסוגיית לבנון – ושיחות מדיניות ראשוניות יתחילו בקרוב בוושינגטון בין שגרירי ישראל ולבנון.
במילים אחרות, השיחות אולי נעצרו - אך המערכה עצמה רק נכנסת לשלב הבא שלה: מדויק יותר, מחושב יותר, ובעיקר – תכליתי יותר.
התרעות פיקוד העורף