יכולת ההרתעה של היום אינה מבטיחה שקט מחר | יעקב כץ

ואז הגיעה מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני. אז, נאמר שתוכנית הגרעין הושמדה ושישראל השיגה "ניצחון לדורות". ובכל זאת, שמונה חודשים לאחר מכן, יחד עם אמריקה, פתחנו במלחמה חדשה נגד איראן - מלחמה שנמשכה יותר מחמישה שבועות. אין ניצחון מוחלט. אין ניצחון לדורות.

במשך זמן רב מדי נמכרה לישראלים ציפייה שגויה. לא מפני שההישגים הצבאיים לא היו אמיתיים - הם היו. אלא מפני שהם שווקו כסופיים ומוחלטים.  הבעיה היא שמלחמות לעולם אינן פועלות כך, בוודאי לא במזרח התיכון ובוודאי לא מול אויב כמו איראן. פעולה צבאית יכולה לקנות זמן, להחליש, לשבש ולעכב. אבל היא אינה, כשלעצמה, מייצרת את הניצחון.

וזו הסיבה שכאשר אנו מביטים במלחמה הזו ושואלים מה בדיוק הושג, עדיין אין תשובה ברורה. ברמה הבסיסית ביותר, בקמפיין צבאי משותף והיסטורי, ישראל וארצות הברית הסבו נזק כבד לתשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן. מלאי טילים נפגעו. אתרי ייצור הותקפו. משגרים הושמדו. נכסים ימיים הותקפו. מערכי ההגנה האווירית נשחקו. מדענים ומפקדים חוסלו.

אבל מרשימה ככל שהמערכה הצבאית הייתה - והיא הייתה מרשימה - השאלה האמיתית היא מה יבוא עכשיו. כי אם יש לקח אחד שהישראלים היו צריכים ללמוד בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שמלחמות אינן נמדדות רק לפי מה שנהרס בשדה הקרב. הן נמדדות לפי מה שנבנה, מובטח או נמנע לאחר מכן. הן נמדדות לפי השאלה האם התוצאה הדיפלומטית והאסטרטגית מקבעת את ההישגים הצבאיים ומונעת מהאויב פשוט להשתקם. וזו הסיבה שה10 ימים הקרובים חשובים כל כך.

האם ההישגים הצבאיים יתורגמו כעת להצלחה פוליטית? האם איראן תיאלץ למסור את כ-460 הקילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה שברשותה? האם יוטלו מגבלות אמיתיות וניתנות לאימות על פיתוח וייצור הטילים בעתיד? האם מצר הורמוז ייפתח באופן שיחליש את אחד מכלי הכפייה החזקים ביותר של איראן?

אז האם זה הרגע לחגוג ניצחון? לא. אבל זה גם לא הרגע להכריז על כישלון, כפי שכמה פוליטיקאים מיהרו לעשות. מה שזה, בראש ובראשונה, הוא רגע להמתין, להתבונן, ולאפשר לדיפלומטיה להתפתח. רק כאשר השיחות הללו יצליחו או ייכשלו באופן סופי נדע אם המלחמה הזו הייתה רק הצלחה צבאית יוצאת דופן או משהו עמיד יותר שאפשר באמת לכנות ניצחון.

זה היה אסון 7 באוקטובר. אחרי מלחמת 12 הימים ביוני, כאשר התברר שאיראן האיצה את ייצור הטילים והתקרבה לסף גרעיני, ישראל החליטה שלא להיגרר שוב למלכודת הישנה.

היא לא רצתה להמתין עד שאיראן תשקם במלואו את ארסנל הטילים שלה ותצבור מספיק אורניום ברמה צבאית, ואז להיאלץ להתווכח אם טהרן מתכוונת להשתמש ביכולות הללו או לא. היא פעלה קודם כדי לשלול את היכולות עצמן. זה חשוב. זה מראה שישראל למדה מ-7 באוקטובר ושינתה את תפיסת הביטחון שלה. היא כבר אינה מוכנה לסבול איומים על גבולותיה רק מפני שהאויב עדיין לא לחץ על ההדק.