שיקום אינו יכול להיעשות רק בין חדרה לגדרה. שיקום אמיתי נמדד ביכולת להחזיק גם את המקומות שבהם השגרה עדיין לא חזרה. הנתונים מצביעים על תמונה עקבית: שעמום, בדידות וחרדה אינם תופעות שוליות אלא נקודת מוצא עבור רבים מבני הנוער. מתוך המקום הזה מתפתחים ניתוק, אדישות, כעס, ולעיתים גם התנהגויות סיכון. לא כהתרסה, אלא כניסיון לייצר שליטה או תחושת שייכות במציאות שאיבדה את הצפוי והמוכר.
על רקע זה, מתחדדת סכנה נוספת, החזרה האוטומטית לשגרה. מערכות נוטות לשחזר את עצמן במהירות: לחזור ללוחות זמנים, לתוכניות לימודים, למדדים ולהישגים. אך כאשר החזרה הזו אינה לוקחת בחשבון את מצבו הרגשי והנפשי של הנוער, היא אינה מייצרת יציבות, אלא מעמיקה פער.
בני נוער אינם בובה על שלט. הם לא "נדלקים" מחדש כשמחזירים את המערכת לפעולה. מערכת החינוך אינה יכולה להתחיל מתוכן והספקים, אלא חייבת להתחיל מקשר. מהיכולת של מבוגר להיכנס לכיתה, לעצור, להכיר במציאות, ולייצר מרחב שבו מותר להיות מבולבל, עייף, לא ממוקד.
החינוך הבלתי פורמלי נדרש להוות עוגן של רציפות ובמיוחד במקומות שבהם השגרה עדיין מתערערת יום־יום. ואנחנו, כהורים וכמבוגרים משמעותיים, נדרשים להבין שהדבר המרכזי שאנחנו נותנים בתקופה הזו אינו פתרון, אלא יציבות. לא תשובות, אלא נוכחות.
הדיון הזה אינו רק חינוכי או טיפולי, הוא עמוק יותר. זהו הדור שיחזיק את החברה הישראלית בשנים הבאות. האופן שבו נפגוש אותו עכשיו ישפיע על היכולת שלו לבנות אמון, לנהל מערכות יחסים, להחזיק עבודה, להיות הורה. זו אינה שאלה של רווחה בלבד, זו שאלה של עתיד.
התרעות פיקוד העורף