לאורך שנותיה של המדינה נשמר עקרון יסוד: הביטחון הלאומי תמיד מעל לפוליטיקה. אינני מבקש לצייר תמונת עבר נאיבית - הפוליטיקה תמיד נכחה בחדר, אך המערכות הקריטיות נהנו מעצמאות. כובד משקלו של משרד הביטחון מול ראש הממשלה, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אגף התכנון בצה"ל והמל"ל הבטיחו שהשיקול הביטחוני יעמוד בזכות עצמו.
תומכי הממשלה מציגים את הישגי הלחימה כמפגן מנהיגות, אך זהו שכתוב בוטה של ההיסטוריה. את המערכה בעזה חובה היה לסיים במחצית 2024 בעסקת חטופים כוללת. אל לבנון נכנסנו באיחור ויצאנו מוקדם מדי. לו פעלנו מוקדם יותר, היינו משיגים תנאי סיום אופטימליים. הרחקת חיזבאללה מעבר לליטני, פירוז מנשק ארוך טווח עד נהר האוואלי, ואכיפה בינלאומית. מלחמה קצרה, עצימה וממוקדת מול שלוחותיה הייתה החזית הישירה מול איראן. בניגוד לאשליות המסוכנות, באיראן אין “זבנג וגמרנו”. היא מוכנה לשאת סבל רב. נתניהו אינו מבין את עומק הסיבוך - כל מבוקשו הוא לחימה מתמשכת, שתאפשר לו דיכוי מחאה ובחירות תחת אש או דחייתן.
התרעות פיקוד העורף