בבוקר 7 באוקטובר דבוייריס שהה בביתו בפתח תקווה תחת מטחי האזעקות, מנסה להרכיב שברי מידע לתמונה אחת. “בצהריים עוד ניסיתי לראות אם יש במה לעזור. הלכתי לבית החולים תל השומר לחלק אוכל לפצועים שהגיעו”, הוא משחזר. “זה היה יום עמוס בהתרחשויות ובלגן, אני לא ממש זוכר את כולו. את ההודעה על צו 8 קיבלתי בערב, אבל הקריאה למקום הספציפי הגיעה רק לפנות בוקר. לפני כן לא היה לי מושג שמחנה שורה קיים בכלל”.
ההגעה למחנה הייתה מטלטלת. “התקשרה אליי קולגה מהצבא ב־5 בבוקר ואמרה לי: ‘תשמע, אנחנו מביאים לפה גופות במשאיות’", הוא מספר. "היא אמרה שאם אני רוצה, יכול ומוכן, ומרגיש שזה בסדר - אני מוזמן להגיע. אמרתי לה ‘בסדר, אני בא, נראה’. לא ידעתי בדיוק את ההיקף, אבל היה ברור שזה אירוע אחר לגמרי מכל מה שהכרנו”.
דבוייריס מדגיש כי העבודה בשורה לא הייתה דרישה צבאית, אלא בחירה: “לא חייבו אותי, אתה לא יכול לחייב אף אחד לעשות עבודה כזאת. פשוט שואלים ‘אתה רוצה? אוקיי, בוא’. אמרו לי שגם אם לא יתאים לי, או שאראה שזה לא עושה לי טוב, אף אחד לא יחזיק אותי שם, כי יש דברים אחרים שאפשר לעשות כרופא שיניים במילואים. אבל בסוף נשארתי שם, מול המשאיות, עם הכלים של רפואת השיניים, כדי לעשות את מה שצריך”.
כשסיים את שירות המילואים, ניסה דבוייריס לחזור לחייו. הוא חזר למרפאה, השלים פערים מקצועיים ואפילו טס לחו”ל. “נכנסתי לתוך העשייה, אבל כעבור חודשיים פתאום הרגשתי בדאון”, הוא משחזר. “היו ימים שלא היה לי כוח לקום בבוקר. הרגשתי שמשהו לא עובד”.
בשלב מסוים, הוא פנה לטיפול פסיכותרפי במחשבה ש”רק צריך לפרוק קצת”, אך ככל שהעמיק בשיחות, המצב החמיר. בניגוד לדימוי הקלאסי של פוסט־טראומטיים מקרבות, אצל דבוייריס זה לא התפרץ באגרסיביות, אלא בשקיעה. “הייתי קופצני, אבל לא היו לי אגרסיות. זה היה סוג של דיפרסיה, דיכאון עמוק”, הוא מתאר.
החותמת הרשמית הגיעה ביוני 2024, כחצי שנה אחרי שפשט את המדים. בהמלצת המטפל הוא הגיע לפסיכיאטרית, ולאחר שעה של שיחה קיבל את האבחנה: “PTSD. שם קיבלתי את הבומבה. היא אמרה לי - אתה עם פוסט־טראומה בכל הפרמטרים”.
האבחנה הכתובה שלחה אותו למסלול של טיפול תרופתי והכרה מול משרד הביטחון, תהליך שמלווה אותו עד היום. “היום, החוויות משורה מלוות אותי בעיקר דרך המחשבות", הוא אומר. "זה לא משתק אותי או שולט בי ברמת הפלאשבקים, אבל פתאום יש סיטואציות בחיים שזורקות אותי לרגע למחשבה על משהו או מישהו שראיתי שם בשורה. אני רואה אותם בעיני רוחי, נח, ומנסה להמשיך הלאה. עד היום לא חזרתי לתפקוד מלא בעבודה, לאיך שהייתי רגיל לעבוד לפני המלחמה”.
“התחלתי לכתוב את הספר כמעין יומן ממש מהשבוע הראשון למילואים”, הוא מספר. “הרגשתי צורך כפול: לתעד את מה שאני רואה, וגם צורך ב’ונטילציה’ - לשפוך החוצה את הכל בצורה מכנית. כשסיימתי והסתכלתי על מה שכתבתי, אמרתי לעצמי: ‘אוי ואבוי, מי שיקרא את זה יחטוף טראומה משנית’. שמתי את זה בצד כדי לנסות לחזור לחיים, אבל הבנתי שאני לא באמת מצליח לחזור”.
עבורו, הפיכת היומן לספר הייתה חלק בלתי נפרד מהטיפול. “לא רציתי להוציא יומן דוקומנטרי, אלא להפוך את זה ליצירה ספרותית עלילתית”, הוא מסביר. “רציתי לעדן ולהדק את הדברים, גם כדי שתהליך העיבוד ישפיע עליי לטובה וגם כדי שאנשים יוכלו לקרוא את זה בלי להיפגע בעצמם. בהתחלה פשוט רציתי לשפוך את המילים כדי שיהיו שם, אבל לספר את הסיפור הזה ולעבד אותו הפך בסוף לחלק מהשיקום שלי”.
בספר, שלצורך הוצאתו לאור גייס את עזרת מימון ההמונים דרך הדסטארט בהצלחה רבה, חוזר דבוייריס אל אותם ימים אינטנסיביים בשורה - אך בוחר לספר אותם אחרת: דרך דמות בדיונית, זאב ספקטור, שהיא למעשה הוא עצמו. בין מציאות בלתי נתפסת להומור מקברי דק, בין זיכרונות אישיים לריח המשחה החריף שמאחורי המסיכה האטומה, נפרש יומן אנושי מטלטל על אחד התפקידים הקשים ביותר שנולדו מתוך האסון. “זאב ספקטור הוא בן דמותי, אני לא מסתיר את זה”, הוא מסביר. “בגרסה הראשונה הספר נכתב בגוף ראשון, אבל הרגשתי צורך ליצור דרגה של הפרדה וריחוק ביני לבין האירוע. אפילו לשם ‘שורה’ אני קורא בספר בשמות אחרים, כמו ‘כוכב המוות’, למעט בסוף הספר שבו אני מציין כי מדובר בשורה. הריחוק הזה נועד לעזור לי, אבל גם להקל על הקורא במפגש עם הטקסט”.
תהליך הכתיבה העלילתי של דבוייריס (43) הפך למשימה שלקח על עצמו לאורך שנת 2025. “ב־2024 עוד הייתי עסוק בלטפל בעצמי ולהבין מה אני עושה עם זה", הוא אומר. "ב־2025 החלטתי שאני רוצה לסיים את הספר ולהפוך אותו ליצירה שהוא היום”.
לצורך כך הוא נעזר בליווי המקצועי של הסופר והעורך מתן חרמוני. “הוא כיוון אותי איך לנהל את פרויקט הכתיבה הזה ולבנות משהו עלילתי וארוך. זה היה חלק מהתרפיה שלי. סיימתי את הכתיבה הסופית בפברואר 2026”, הוא מסכם. כעת, כשהספר יוצא לאור, הוא מקווה שהעיבוד הספרותי יאפשר לאנשים להיחשף למה שהתחולל בתוך בניין הבטון האפור, מבלי להישאב אל התהום שהוא עדיין לומד לחיות לצידה.
התרעות פיקוד העורף